החוויה מהמשחק השני שצפיתי בו היתה טובה יותר מאשר הראשון בלונדון שהסתיים ב-28 הפרש. הפעם היה סיפור טוב ואטרקטיבי יותר, ממש הפוך.

הקבוצה האורחת מובילה מהרגע הראשון, בורחת לדו ספרתי מהיר יחסית, הפער הולך ומצטמצם עד כדי מרחק נגיעה ממש, הקהל הביתי מריח את הניצחון המתוק של הרגע האחרון אבל איכשהו האורחת נשארת על הרגליים ומנצחת את זה 70:75.

קצת סדר. הביתית היתה צ'שייר פיניקס והאורחת שפילד שארקס. הרבה אמריקאים צעירים יחסית, שחקנים של עונה ראשונה או שניה באירופה אבל אף שחקן מוכר באמת ברמה האירופית או מישהו ששיחק בישראל.

מה שקנה אותי באמת היתה התפאורה, אליה אני מתחבר יותר משום מה. פחות ממוסחר, פחות טרראם, פחות גדול ויותר צנוע, ועדיין אירוע שכיף להיות חלק ממנו. המשחק התקיים במרכז ספורט גדול בעיר אלסמר פורט שיש בו גם מגרשי ביפ, בריכה שחייה מקורה עם יציעים ובית קפה בתוך מתחם הבריכה שבו ההורים ממתינים לילדים שיסיימו את שיעור השחייה.

האולם מכיל 1,400 מושבים עם יציעים מתקפלים משני צדדים (אין יציעים מאחורי הסלים), שבימות חול נדחפים פנימה וחושפים שני מגרשי כדורסל נוספים להתאמן בהם. כלומר, סך הכל שלושה מגרשים זה לצד זה באולם ענק אחד.

אין מושבים מסומנים. כנס ושב היכן שנוח לך. האולם היה מלא. לא עמוס וגדוש, אבל מלא. כרטיס ברכישה מוקדמת עלה לי כ-80 שקלים.

המון, באמת המון, ילדים קטנים בגילאי 5-10 היו ביציעים והרעישו. הרבה נשים נכחו, גם משפחות שלמות. אווירה אחרת, רחוקה מהכדורסל של הארינות הגדולות. עיר בת 65,000 איש. מישהו אמר סוג של נס ציונה?

והרמה - ליגה לאומית פלוס, הייתי אומר. יותר זרים אבל גם יותר מקומיים מבוגרים בהשוואה ללאומית שלנו שהפכה עם השנים למין ליגה למקומיים עד גיל 22 עם חריגים פה ושם, ודחקה את מרבית הוותיקים לארצית. אין סגלים של 14-15. מספיקים 12 שחקנים, כמו פעם.

תפסו לי את העין: הרכז דווירל רמזי ששיחק 37 דקות, קלע 18, החזיק את שפילד ברבע האחרון נגד הלחץ ולא איבד אף כדור, ובכל זאת אהמר שאיש בארץ לא יזרוק לעברו מבט שני. לצדו במשחק שקט וקלאסי שוטינג גארד צעיר, ג'אלון ריפקינס, שקלע באחוזים גבוהים וסיים עם 24 נקודות שלגביו לא אהיה פסקני כל כך. אצל המפסידים: מייסיאו ג'ק וגם הקנדי ארין ראי המגוון מאוד.

אגב, אין סדרנים ואין שוטרים ואין יס"מ. והסדר נשמר לחלוטין לכל אורך המשחק המתוח ועל אף שהקבוצה הביתית הפסידה. מעניין.

קוריוז עם ניחוח ישראלי? הנה אחד: מאמן שפילד הוא אטיבה ליונס, שעבר לזמן קצר מאוד במכבי רמת גן בתחילת 2007-2008. הוא הגיע לארץ אחרי עונה בשפילד, חזר מישראל לשפילד, ולמעשה הוא מאמן בה מאז אותה 2008 ועד עצם היום הזה ממש, כאשר בתחילת דרכו שם כמאמן שימש עדיין גם כשחקן למשך שנתיים-שלוש עד שפרש ממשחק.

נהניתי, בקיצור. הרגשתי קצת כמו חזרה במנהרת הזמן לכדורסל יותר נאיבי, פחות מנופח מחשיבות עצמית ואני חושב שגם יותר מהנה לצופה מהצד.

ושתי הערות לסיום:

עם זאת, בדרך למלון באאודי 3 "שלי" שמחליפה בימים האלה את הטנדר הנשיאותי, התפכחתי מהר. ברור לי שאת הנעשה כנראה אין להשיב ונדמה שאנגליה היא זו שקפאה קצת מבחינת התפתחות המשחק, בעוד אצלנו ובמספר מקומות נוספים שחושבים שהמציאו את הכדורסל, נמשיך להיתקל במרכז הסצינה ובשוליה בפרופסורים, ביוכימאים ומדעני אטום רבים.

ובנוסף, מוכרחים לקצר את האירוע. משחק של 40 דקות נטו הסתיים לאחר שעה וחמישים דקות עם עוד פסק זמן ועוד אחד ועוד אחד, והתייעצויות שופטים בלי סוף, וזריקות עונשין שקוטעות את התנועה שוב ושוב. זה לא אמור להיות ככה. תנו לעסק לזרום.

היידה, מחר אני בדרך לליברפול.

* נכתב ופורסם במקור ב-26.9.23.