לאפבורו, עיר קטנה בת כ-60 אלף איש, ממוקמת כעשרה קילומטרים צפונית ללסטר. הגעתי אליה מרחק 180 קילומטרים, מליברפול, רכוב על גבי האאודי המושכרת, כדי לראות את פול יאנג.

הופעה מספר 5 שאני רואה כאן. טאון הול במרכז העיר, כ-450 מקומות. לא לגמרי מלא. יש כאן בערך 350 שומרי אמונים לזמר, שהיה בשיאו בשנות השמונים עם שירים שהגיעו לכל פינה בעולם, ומשך היטב גם אל תוך התשעים.

על הבמה אני רואה שתי כורסאות וארבע גיטרות. מגיע מר יאנג ואיתו הגיטריסט שמלווה אותו ב-30 השנים האחרונות. מתברר שזו לא הופעה במובן הרגיל אלא מין "חיים שכאלה" - ראיון, קטעי וידיאו ישנים במלוא תפארתו, סיפורים קטנים וגם מספר שירים בלייב, אקוסטי. משהו אחר.

זכרונות מתחילת הדרך. הלהקות הראשונות, הרצון להופיע כסולן, הפרסום, ההצלחה, שיתופי פעולה עם ג'ורג' מייקל, פיל קולינס, קווין, סטיבי וונדר, מיג' יור של אולטראווקס, צ'אקה קאן. והיה ה-live aid בוומבלי. הדואט עם ארוס רמאצוטי. ועוד ועוד.

לאפבורו. קצת נוף וטבע

הכל טוב ויפה, די מעניין. וכשהגיעו השירים התבררו דברים. הקול של פול, הייחודי, המזוהה כל כך, לא החזיק לאורך השנים. הוא כבר לא מגיע לגבהים של פעם, וגם לא לעוצמות, והמאמץ ניכר.

עניין של גיל? האיש בן 67, אבל ראיתי בשבוע שעבר את קווין רולנד של דקסיז (מידנייט ראנרס) נשמע בדיוק כמו לפני 40 שנים והוא בן 70 כיום.

אז מה זה, עניין של תרגול? עישון? מיתרי קול בלבד או השפעות נוספות? לא מבין בזה, אבל יש הבדל גדול בין פול יאנג של לפני 30 ו-40 שנים לבין היום.

בסוף הוא גם ענה לשאלות מהקהל, והוצג ספרו החדש שגם נמכר באירוע. היה נחמד, אבל ציפיתי וקיוויתי ליותר. מצד שני, כנראה שפול יאנג, שאיבד לפני כחמש שנים את אשתו שחלתה בסרטן, מודע למגבלותיו הנוכחיות ומציג את עצמו בדרך המתאימה ביותר עבורו נכון להיום. ובמגבלות - היה נחמד מאוד.

עם זאת, אני צריך תיקון. אולי כבר הלילה בהופעה מספר 6 בבארנסלי שאני בונה עליה מאוד, ממש, ביותר.

אגב, ביקשו מאוד לא לצלם. מנומס כבריטים כולם, נעניתי גם אני לבקשה.

* נכתב ופורסם במקור ב-29.9.23.