קצת על נדב הנפלד, האיש, התמנון, היונה והתעלומה, כמודל למנהיג הדור. וסטטיסטיקה גם, בטח. ואפילו מעניינת. הנה קטע שנכתב אי-אז בימים, ספטמבר 1997 או משהו.

מחר פותח נדב הנפלד את העונה השמינית שלו עם מכבי ת"א בגביע אירופה. הזמן רץ והנפלד מתבגר לנו מתחת לאף. נשיא סיפרה בסלע ואנשים כמותו, בני דור הנפלד הינם. צעדי השמירה הזריזים שלו, המטעים ביחס למימדיו, מקרבים אותו במהירות לתמרור: עצור, הגעת לגיל 30. אותו ואותנו. הנפלד מתבגר ולמען האמת אנחנו גם.

כבדות מסויימת משייטת מעל הראש בגיל הזה. קילו או שניים מיותרים, אפילו שלושה. צמיגים, בעגה המקומית, מתיישבים בגאווה מעל האגן. החשיבה הופכת איטית לפרקים. עייפות נוצרת מבלי להבין על מה ולמה, למען האמת.

אולי זו השיגרה שגורמת לנו את כל אלה, שהרי כבר עונה שמינית שהנפלד במכבי ת"א, ואנחנו איתו. באחרונה נולדה אצלנו כמיהה מוגברת לפינוק, מנוחה, שלווה. שקט נפשי, אם אפשר.

שתלך התקשורת ותראיין את קטש הנוצץ, ילובאץ המסתורי. אותנו? מה פתאום אותנו? מה לנו ולזה? קצת רוגע, שקט ושלווה, אם אפשר. תודה.

ואולי פשוט נמאס לנו לשמור בשביל כולם (בנקודה זו נברך על צירופו של דורון שפר. היכן היה לפני שבע שנים? מדוע לא הגיע כבר אז להטות שכם בהגנה?). אולי מתחיל להיגמר לנו מכל העניין? ככה, בשקט-בשקט, מבלי משים. פתאום. יכול להיות? האמנם?

כי אנחנו, בני דור הנפלד, לאו דווקא חשים עליצות לקראת פתיחת העונה האירופית. אמנם כתפיו הרחבות של רשארד גריפית' מעניקות בסיס ותקווה, ומבטיחות מסע מוצלח למדי בנתיבי הליגה בעונה הקרובה, אבל מה יודע הגריפית' הזה מהחיים שלו?

כמה מרפקים כבר חטף הגריפית' מתוקפים אגרסיביים? כמה קרסוליים סובב? כמה עבירות תוקף סחט? כמה שנים מסתובב הגריפית' באירופה, כמו הנפלד, כמונו, בין שדות תעופה ועיכוב כזה או אחר בטיסות לארץ, אחרי הפסד מביך לשרלרואה ובמצב רוח מדכא?

בני דור הנפלד אנחנו. חלקנו מככבים ביומיום כחברי נשיאות הסיפרה, מי במישרה מלאה ומי בחלקית. אבל כולנו, כל בני דור הנפלד, תרים נואשות אחרי תקווה חדשה. ואת תקוותנו זו אנו תולים, כמובן, שוב, איך לא, בנדב הנפלד, מתוך ציפיה שלא תהיה זו עוד עונה לא-מוצלחת-לא-כושלת. עוד עונת הנפלד כזו. פוטנציאלית לאללה, אבל לא תמיד ממצה.

התקף ההחצנה הפתאומי הזה, מקורו במכתב שנחת ביום חמסין על שולחן הנשיאות. "בדיקה שערכתי באינטרנט העלתה ממצא מרתק", כתב לנו מישהו, "מצאתי שהנפלד, כששיחק בקונטיקט, זרק 114 פעמים לשלוש בעונה שנמשכה 37 משחקים, וב-37 אחוזי הצלחה. זה אומר שלושה ניסיונות למשחק. שווה לכם לבדוק מה קורה איתו בתחום הזה בארץ".

ואנחנו, בני דור הנפלד, לא נרים כפפה כזו? בטח שנרים. טררר, טררר, טירטרו המחשבים. רפפפ, רפפפ, רופרפו בחדווה דפי הסטטיסטיקה. ווווואוו, בקעו קולות נדהמים מגרונותיהם המשתאים של חברי הנשיאות למראה הסקופ הנדיר, הסטטיסטי המיוחד והאלמותי הזה.

נדב הנפלד מ-3 בישראל

עונת 1990-91 11 מ-29 38%

עונת 1991-92 3 מ-17 17.5%

עונת 1992-93 5 מ-15 33.3%

עונת 1993-94 0 מ-4 0%

עונת 1994-95 1 מ-4 25%

עונת 1995-96 2 מ-6 33.3%

עונת 1996-97 8 מ-16 50%

סה"כ 30 מ-91 32.9%

בשבע עונות הליגה הסדירה בישראל, כשחקן מכבי ת"א, זרק נדב הנפלד פחות שלשות מאשר בעונה אחת בקונטיקט. 91 שלשות בישראל, לעומת 114. בעדינות נאמר, שיכול היה לדחוף עוד עונה או שתיים ועדיין לא להדביק את מספר הזריקות שלו בקונטיקט.

ואנחנו, בני דור הנפלד, יודעים: התקווה לשינוי טמונה בך. די עם ההיסוסים. זרוק, נדב, זרוק משלוש. דור שלם מאחוריך. או שמא נאמר – דור שלם דורש שלוש.

(ועכשיו יש להישיר מבט לאומה ולהודות: איזה אנחנו, מה אנחנו. נכתב כאן קטע אישי לגמרי, וככל הנראה התביישתי קצת לשים את עצמי בראש המחנה והחלתי על שנתון שלם את תחושותיי הפנימיות באותם ימים.

והקילו-שניים-שלושה המיותרים שלנו, אגב, כבר מזמן הפכו לשניים-עשר, שלא לדבר על הכבדות שמשייטת מעל הראש וכבר מזמן נחתה פנימה, לתוכו, והשתקעה בו יען כי טוב.

הטבלה נתקעה על תום עונת 96/97, אבל היונה המשיכה לשחק עד 2002 והנה המשך הטבלה, לנוחות כל בני דור הנפלד וגם בני הדורות אחרים.

והנתונים, יש לומר, מזעזעים. נדב דחף עוד חמש עונות, לא אחת או שתיים, ונותר עודף שהיה מספיק לחמש שנים נוספות, בהשוואה למספר הזריקות לשלוש שלקח על עצמו בקונטיקט.

בלי ספק בכלל, מובא לכם כאן אחד הנתונים המוזרים ביותר בתולדות הכדורסל הישראלי.

עונת 1997-98 0 מ-3 0%

עונת 1998-99 0 מ-0 0%

עונת 1999-00 0 מ-2 0%

עונת 2000-01 0 מ-1 0%

עונת 2001-02 0 מ-0 0%

סה"כ 0 מ-6 0%