חודש או חודשיים או כמה שזה יוצא בתוך עונת הכדורסל 2006/07, אני חושב מה יש לומר על כל מיני מאמנים כאלה ואחרים, מבלי פילטרים, וזה מה שיוצא.

נבן ספאחיה. די כבר להתנצל בפני הקהל של מכבי ת"א אחרי כל הפסד. די כבר לבכות ומיד אחר כך להגיד שאתה לא בכיין. ובקיצור, די. תאמן את הקבוצה שלך, דבר לעניין כמו בשבועות הראשונים שלך בתפקיד ודי. הקטע הזה עם פיליקס, שבו אתה לא מאפשר לשחקן שהבאת לרוץ לפחות מחצית שלמה אחת באולם הביתי שלו אל מול אוהדי הקבוצה, הוא אחת הפאשלות הזכורות ביותר אי-פעם במכבי ת"א. מה זה צריך להיות, ומה זה צריך להביע? פשוט לא יאומן. והאחריות, בסופו של דבר, היא של המאמן.

שרון דרוקר. הבן אדם הוא פשוט סחורה לוהטת כנראה. כמה ימים אחרי שפוטר מריטאס וילנה כבר מצא ג'וב מצוין אחר בחו"ל אצל אלופת בלגיה, אוסטנד. מעבר לזה, דרוקר הוא אחד האנשים הכי מקושרים שיש, אין כמעט גורם משפיע בכדורסל האירופי שהוא לא מכיר. זרקו אותו במאדים והוא כבר יידע איך להסתדר ולעמוד על הרגליים. נכון להיום אין שום דבר ממשי שקושר אותו לכדורסל שלנו, קצת כמו דייויד בלאט. אז הוא שם ולא פה.

צביקה שרף. ולעומתו, מאמננו הלאומי, שגם הוא הציב לעצמו קווים אדומים מבחינת איפה לאמן ולמה, ואין כל סכנה שיאמן בעירוני רמת גן, יושב פנוי כבר כמעט שנתיים ולא מקבל הצעות נורמליות. היחיד שהושיט לו יד הוא איגוד הכדורסל, שהאריך לו את החוזה אחרי כשלון העלייה לאליפות אירופה. אז צביקה יודע כדורסל, בקיא בכדורסל, מבין בכדורסל, כיף לראות אותו ולהקשיב לו בטלוויזיה – אבל סחורה חמה הוא לא. כבר הרבה זמן, לצערו. והמקרה של דרוקר רק מדגיש את זה. זה חייב להיות נורא מתסכל, אני מניח.

ארז אדלשטיין. האיש התאפק כל כך יפה בחודשים האחרונים, ונעלם אל תוך השקיעה, שהיה מוזר מאוד לשמוע אותו פותח פה פתאום בגלי צה"ל. ככה סתם, כאילו נחת מאיזה כוכב לכת. הייתי משוכנע שאדלשטיין לקח או לוקח שנת חופש מכל החרטאבונה ועושה איזשהו חשבון נפש עם עצמו ולעצמו בנוסח איפה טעיתי, מה עשיתי, למה לא הלך לי כמו שרציתי. או, אולי, למה הלך לי ובכל זאת יצא שלא נשארתי בתפקיד. חשבתי שהוא יחזיק מעמד עונה שלמה בשתיקה שלו. בסופו של דבר הוא הפציע, הפציץ קצת, אמר מה שאמר, ולא הועיל לעצמו בשום דבר מהדברים שאמר. טעות טקטית קשה, סוג של חיים ומוות ביד הלשון, רק הרבה יותר בקטן. עדיף שלא היה מדבר.

עודד קטש. דומה שהפך באחרונה לאמן הלקאות, המציג את קרביו לראווה בפני הציבור בתום עוד הפסד ועוד הפסד. בחור מאוד רגיש, מאוד אינטליגנטי, שהעונה עובד טוב יותר בינתיים מול המצלמות, מאשר עם השחקנים שלו על המגרש. היציעים החצי ריקים (ואולי יותר מזה) במשחק האחרון בגליל מול לימסול רק מלמדים, שמה שנאמר בתשדיר הפרסומת נכון גם לכאן: "אם לא תיקח צ'אנס, לא תיקח כסף". התנהלות מאוחרת היא עניין די קבוע בהפועל גליל עליון של השנים האחרונות. ואיכשהו, במקרה של עודד שחי בקצב משלו רוב הזמן, זה לא נראה או נשמע מפתיע משום מה.
אני עדיין מעדיף לשים כאן צילומים שלו כשחקן מאשר כמאמן.

חנוך מינץ. רונדלים, רונדלים. האיש חי ברונדלים ידועים מראש. מגיע לקבוצה באמצע העונה או בסופה, מציל או לא מציל אותה (בדרך כלל דווקא כן), מקבל חוזה גם לעונה הבאה שלא עוזר לו בגרוש, ואז הוא הולך הביתה עד לפעם הבאה שמישהו יקרא לו. אחרי שלוש קדנציות ברמת גן לאורך השנים, נראה שהפעם הגזרה הזו מחוסלת. מי עוד צריך מאמן לעיתות חירום, שאפשר יהיה לפטר אותו בהמשך אחרי שיסיים את המשימה שלו? שיצביע.

אריאל בית הלחמי. שרף אמר עליו לפני כמה ימים, באופן חד משמעי, שהוא המאמן הכי טוב בליגה. הטון היה כל כך נחרץ ותקיף, שבהתחלה אמרתי לעצמי: 'וואלה'. אחר כך הפכתי את המשפט הזה פעם ועוד פעם וזה הולך ככה. אוקיי, גרשון, דרוקר, קצורין, שיבק ובלאט מאמנים בחו"ל. לקטש, כץ, שמיר, פרנקו ויאור, אין ביחד אפילו עשר שנות אימון בליגת העל. בוסאני הפך להיות 'מר תחתית'.

את מכבי ת"א תמיד מוציאים מכלל בחירה בדיונים מהסוג הזה. מה נשאר? שבית הלחמי יותר טוב מאפי בירנבוים? אוקיי, נגיד. שיהיה. אפשר לחלוק על זה ואפשר גם שלא. ואפשר גם לזכור ששרף בחר בבית הלחמי לשמש לו עוזר בנבחרת ישראל.