ידידי הוותיק מ.י. הוא אחד מאוהדי הכדורסל השרופים ביותר שאני מכיר. למעשה, זה הספורט היחיד כמעט שקיים מבחינתו. אין בלבו אהדה לקבוצה זו או אחרת, כמו למשחק עצמו. לא חשוב מה - NBA, יורוליג, יול"ב-קאפ, ליגת העל או משחקי עמי אסיה - בכל מקום בו יהיו שני סלים, כדור ועשרה אנשים המתרוצצים ביניהם, רוב הסיכויים כי מ.י. יהיה שם, בין אם פיזית ובין אם באמצעות צלחת הלווין המשוכללת שלו. מכור כבד.

הערב, בעקבות איזה משחק בו צפה ישירות מסוף העולם ימינה, הוא התקשר. לקח לי בדיוק שלוש שניות להבין, כי המדובר בפרק נוסף בסימפוניה הבלתי גמורה של "מתי כבר יתחילו השופטים האלה להשתמש בטלוויזיה כדי לקבל את ההחלטות הנכונות?". ויכוח בו התחלנו לפני עשור לפחות, ועדיין תקוע בדיוק באותה נקודה: הוא לחלוטין בעד, אני לחלוטין נגד.

"קח את גמר גביע המדינה 99'", הוא אומר בפעם השמונה מאות שלושים ושבע, "שלוש שניות לסיום, ירושלים מובילה בנקודה על מכבי, קטש נכנס לסל, אייץ' ולדמן נעמד לו בדרך והשניים מתנגשים במה שנראה לשלושת-רבעי עולם לפחות כמו אופנסיב ברור. טוד וורניק דווקא שורק לעבירת מגן, קטש קולע פעמיים ומכבי לוקחת גביע. אם היתה לוורניק אפשרות חוקית לגשת למוניטור ולראות שניים-שלושה הילוכים חוזרים, אולי הוא היה משנה את דעתו והגביע היה עולה למלחה? הרי אם זה באמת היה אופנסיב נעשה כאן עוול ספורטיבי נורא, שפשוט גזל מירושלים גביע שלם!

"וזו, כמובן, רק דוגמה אחת מני רבות - סלי ניצחון שמאושרים או לא, עבירות וצעדים שנפסקים או לא - ולכל החלטה שכזו השלכות לא רק של ניצחונות ותארים אלא גם הרבה מאוד כסף. מספיק! אנחנו במאה ה-21, והגיע הזמן שגם הכדורסל יתעדכן וייעזר באמצעים המשוכללים העומדים לרשותו כדי שהצדק לא רק ייראה על המרקע, אלא גם ייעשה על המגרש", נאום מ.י. הנרגש.

ואני אומר: לא ולא. ולא. לא סתם כדי לעצבן את מ.י. (למרות שהמדובר בבונוס שאין לזלזל בו. כשהוא עצבני, משול האיש להוריקן בדרגה ארבע לפחות), אלא משתי סיבות עיקריות ומרכזיות:

ראשית, אני אומר לו, נניח יאושר השימוש בטלוויזיה, היכן יעבור הגבול? מוגבל לסלי השנייה האחרונה כמו ב-NBA? למה בעצם? אולי בדרך לקליעת הסל נעשו עבירה, צעדים או הפרת חצי שלא נשרקו? אולי לעבירה החמישית שנשרקה לכוכב הקבוצה שלוש דקות קודם היתה השפעה לא פחות גדולה על התוצאה הסופית? אולי סל אחר בכלל היה צריך להיפסל קודם לכן, ובכלל לא היינו מגיעים לאן שהגענו? אין סוף ואין קצה למה-היה-קורה-אילו הללו.

כאן, כמו בכל פעם, יזנק מ.י. ממקום מושבו (בהנחה שהתיישב בכלל. לרוב הוא מעדיף לצרוח בעמידה), ויטיח בפניי את טענת ה"אז שינהגו כמו בפוטבול האמריקאי וייתנו לכל מאמן אפשרות חוקית לערער רשמית לפחות פעם אחת בכל רבע או מחצית על החלטת שיפוט, מה שמכריח את השופטים לגשת למוניטור". יופי מ., אני משיב בסבלנות אין קץ, כנדרש במצבים מעין אלה, אבל כאן אתה מגיע לסיבה השנייה, שהיא למעשה הראשונה במעלה: יופיו של המשחק.

כן-כן, אמרתי יופיו של המשחק. כדורסל, ולא רק הוא כמובן, מורכב מהרבה מאוד דברים: יכולותיהם של השחקנים והמאמנים, קהל, מתקנים, מזל, שופטים ומה לעשות - טעויות. מאמנים טועים, שחקנים טועים וגם שופטים טועים. טעויות הן חלק מרכזי ואינטגרלי, כאשר פעם אתה נהנה מהן ופעם לבך נשבר. זהו לא כל הקסם, כמאמר השיר, אבל זהו בהחלט חלק חשוב ממנו, ובדיוק כמו שלא מגיעה לך הזדמנות לריפליי בעקבות טעות טפשית של שחקן או מאמן, מדוע שתהנה מאחת כזו בגלל טעות שיפוט. בבני אדם אנו עוסקים, לא ברובוטים.

בנקודה זו הזדקף מ. מלוא 194 סנטימטריו (אני מניח, בכל זאת בשיחת טלפון עסקינן), והתעתד לומר משהו נחרץ ומלא פאתוס כאחד, אולם מאחר שבאותו רגע ממש נזרק כדור הפתיחה למשחק המרתק בין מישהו למישהו בליגת העל של שבדיה, או ניגריה, מי יודע - התנצל האיש בחצי פה, טרק את הטלפון ונדבק למרקע. לי נותר רק לקוות שהמשחק לא יוכרע מטעות שיפוט בשנייה האחרונה, אחרת, מן הסתם, יצלצל הטלפון שלי שוב בשעה מאוחרת יותר.

shaharhermelin@gmail.com