כמה זה מוזר להיות מנותק ליומיים וחצי. כאחד שמחובר לאינטרנט ולחדשות כמעט כל הזמן, אתה חוזר ועושה רושם (שזה ביטוי מועדף על אנשי הנשיאות בהשוואה ל- 'נדמה לי' של אביב לביא), שחצי עולם התהפך.

- רועי ברקוביץ' עזב את לימסול.

- גליל שחררה את טוני סטוקמן ודונלד קול (לא שידענו שקול משחק בגליל)

- פנאן נשאר. הידד, האח

- ארז ביטמן חתם בקרלסרוהה

- ספסל הרים רשמית את מדור ההיסטוריה המפואר על שם ישראל פז ז"ל

- קארים ראש חתם בריטאס וילנה

- דרוקר הפסיד, שיבק ניצח, ואולי להיפך, מי יכול לזכור או לעקוב

- טרוויזו-שלנו החתימה את פרסטון שאמפרט מקלימאמיו

- דייויד בלאט הובס באולסטאר האיטלקי

- ננאד קרסטיץ' מניו ג'רזי גמר את העונה

- דווין בראון לא יגיע למכבי ת"א כי חתם בניו אורלינס

- ריאל מדריד הפסידה לראשונה העונה בליגה הספרדית, נגד ג'ירונה

- רשארד לואיס ייעדר חודשיים

- מרקוס קאמבי ייעדר שלושה שבועות

- אהה, ואייברסון הספיק לשחק עם דנבר. הפסידו, הא? נו בטח

- מלאגה דפקה את סן פרננדו ב-48 הפרש, אחרי שחטפה 53 מבדאלונה ביורוליג

ובטח יש עוד. כל זה ביומיים וחצי של מנוחה באחד ממעונות הנופש הנשיאותיים?

מדהים מה שקורה פה, ספק אם יש אפשרות לעקוב אחרי כל מה שקורה מסביב. אז מה עושים, נצמדים בכוח? ממשיכים להלעיט את המוח בניוז הזה בלי הפסקה? מצד אחד, נשבר. מצד שני, איך אפשר בלי? מצד שלישי, היה ממש כיף בנופשון עם רעיית הנשיא. מצד רביעי, האם זהו הייעוד שלשמו הגענו לכאן, לעולם הזה, לדעת מה שלום מרקוס קאמבי ורשראד לואיס או כל ג'ון סמית' אחר מהליגה היוונית?

אתמהה קשות וממושכות, ומזור לא בא לי.

חשבתי פעם להקים אתר מאוד פשוט. כל מה שיהיה בו זה ידיעות כדורסל רצות שמועתקות מכל מיני מקומות אחרים. אחר כך התברר לי, שיש כבר אתרים שעושים את זה. רעיון לא רע בכלל, במקום לעבור על פני חמישה או חמישים אתרי כדורסל ביום, פשוט להוציא את הידיעות החדשות. בלי ציטוטים, בלי פרשנויות, רק חדשות. ושירוץ על איזו מסילה כזו, גלילה, מבוקר עד לילה בלי הפסקה. שיהיה מקום אחד נורמלי להגיע אליו, כדי לדעת מה התחדש לאנשים שנעדרו יומיים וחצי מהריצה הבלתי פוסקת.

בסוף, לא הלכתי על זה. אולי כי אין לזה סוף, אולי כי זה משעבד, אולי כי לפעמים הראש צריך מנוחה מאמראה סטודמאייר ייעדר שבועיים כי עקצה אותו דבורה, ומוני פנאן עלול להודיע על פרישה הערב, ודונלד קול עזב את הגליל שבועיים אחרי שהגיע.

יותר ויותר אני משתכנע, שאמנם אי-אפשר בלי ניוז. זה הלחם והחמאה וריבת התות שדה שלמעלה (דובדבנים או שזיפים, אם אתם ממש מוכרחים). לשם ילכו כל האנשים, וזה הדבר הראשון שכולם מחפשים, במיוחד היום עם שפע אופציות מסביב. איכשהו, ובמקביל, אני ממשיך להרגיש שזה הדבר האחרון שאני רוצה להיות מחובר אליו באופן פעיל. מהצד, בכיף. לקרוא ולשמוע אחרים מדווחים ממסיבות עיתונאים וממסדרונות מלחה? אוקיי.

לעשות את זה? לא עוד, לא עוד. לא בכלל, ולא בתקופת הספינים התקשורתיים הזו, כשדני קליין ומוני פנאן חשובים יותר מכל מה שקורה על המגרש ומכל דיון מקצועי. הרוח הזו לא מתאימה לי. אני בחוץ.

נמשיך לעשות לכם את הכדורסלע- הכי- טוב- בלי- אף- מלה- על- קשטן- וגרנט- שאנחנו יכולים, ועם כמה שפחות 'תחזיקו אותי' סטייל דני-מוני.