הטלפון שלי הזדעק בשבע ארבעים וחמש בדיוק. למרות שמעשית יכולה היתה השיחה להגיע ממספר מקורות, לא היה לי ספק לשנייה מי נמצא מעברו השני של הקו. "ערב טוב!", התרונן הקול המוכר ממעמקי השפופרת. "ערב אור מ', לא שכחתי", מיהרתי להקדים תרופה למכה, תוך שאני משקר במצח נחושה. ובעצם, לא ממש שכחתי. הדחקתי. הדחקתי את העובדה כי למרות היותו אדם שקול בדרך כלל, המחובר לקרקע משל היה חבר כנסת לכורסתו, גורם הערב האחרון בשנה האזרחית גם לאדם שקול כמ.י. האגדי להפוך ליום אחד לדני רופ, ולהגיש לציבור - שלרוב מסתכם בעיקר בי - את תחזיתו לשנה החדשה.

אולם מאחר שבכל זאת במ.י. עסקינן, חלילה לאיש מלהיות כמו כולם. להפך. כלומר, זה מה שהוא מקפיד לעשות מדי שנה - ללכת בהפוך על הפוך. לחזות לא מה שיקרה, אלא מה לא יקרה. מה לעשות, זה האיש, אולם אין לזלזל בו. גם משום שלא פעם הוא צודק, אולם בעיקר משום שהרופא אינו ממליץ בדרך כלל לזלזל באקס-לוחם שייטת, שהתברך בפיוזים קצרים עד מאוד.

"כן מ', דבר איתי", האצתי באיש - שזוטות כמו העובדה שטרם הושלמה קריאת הסיפור-שלפני-השינה לבכורת הנסיכות לבית הרמלין לא ממש הטרידה את מנוחתו, "מה השנה על ראש
שמחתנו? כלומר ההפך, אנא עארף איך אומרים, על רגל ביאוסנו?".

"אז ככה", פתח האיש, "קראתי בעניין מסוים את תחזיתך המלומדת מלפני כמה ימים בנוגע להמלכתם לתמיד של ג'מצ'י וברקוביץ' למלכי הסלים שלנו, ויש לי רק דבר אחד לומר בנושא - חחחחחחח. ממש לקחת סיכון פה, אה? אולי תחזה גם שמכבי תיקח אליפות או ראשיד וואלאס יחטוף מתישהו השנה עבירה טכנית? בוא נדבר תכל'ס, על דברים אמיתיים. אז ככה, תחילה רציתי לדבר על המון המון דברים שלא יקרו, אבל ככל שנקפו השניות, הדקות והשעות - נותרתי עם שתי תחזיות עיקריות, פלוס כמה נספחים קטנים".

"תתפלא", הוא המשיך, ודומה שדוק של עצבות נשזר בקולו, "אבל הדבר החשוב והעצוב ביותר מבחינתי השנה, הוא ההרגשה, והלוואי-הלוואי-הלוואי שטועה אני ובגדול, שיותר לא נראה סלי ניצחון של רוברט הורי נורא ההוד. פרושים לפניי נתוניו האישיים בעונה הנוכחית, וחייב אני לומר שמדכאים הם, כמצבו של מפלס הכנרת לפחות".

"שים לב, רק 17 דקות לערב! זה מה שמקציב מאמנו בסן אנטוניו, האדון פופוביץ' המאוס, לאחד החביבים שבשחקני הליגה, שמיותר להזכיר כי יותר טבעות אליפות לו מכל אחד אחר בליגה כרגע. 17 דקות, במהלכן תורם אחד מגדולי שחקני הקלאץ', שבדין ובבית דין הוענק לו הכינוי 'ביג שוט רוב', פחות מארבע נקודות באחוזי קליעה מזעזעים, כמספר הזה ריבאונדים ועוד שני אסיסטים. חמור מזה, ברוב המשחקים בהם הגיעו הספרס למאני טיים, לא היה הורי על הפרקט. נכון ויציב כי בן 36 וחצי הוא, אולם אין בלבי ספק כי עדיין מקומו במגרש בשניות האחרונות כדי לצלוף עוד שלשה אדירה, תוך שידו המתוחה נותרת באוויר עוד שניות ארוכות לאחר הצ'אקה. מצערת מאוד העובדה, כי ככל הנראה בדעת מיעוט אנוכי".

" אכן תחזית קודרת", הסכמתי מיד, שהרי מאז ומעולם הייתי בעדו של הורי (וכמעט נסחפתי ואמרתי: כפי שהורוני הוריי להרהר, אולם התאפקתי), "אולי משהו קצת פחות מדכא באמתחתך?". "לא יודע אם פחות או יותר, תלוי את מי תשאל, אני מניח", השיב מ', "אבל רשום לפניך כי אולימפיאקוס פיראוס המפוארת, על כל גרשוניה, אקריה, שחורציאניטיסיה וקובלסקיה, לא רק שלא תזכה ביורוליג, אלא אפילו לא תגיע לפיינל-פור. לא יעזור בית דין. הכתובת על הקיר, הפנקס פתוח והיד רושמת: המכונית הזו לא תסחוב את הדרך לאקרופוליס, ואפילו לא את שיפועו של הליקביטוס, שאם לא ידעת, מהווה הר נישא אף יותר, ותצפית משובחת עוד יותר על אתונה העיר".

"תודה מ', שוב מילאת את חובתך לאומה", מיהרתי לזהות את הירידה במפלס הדרמטיות וההתלהבות, ולפעול לאלתר לסיום השיחה. "רגע, רגע", נזעק מ', "יש עוד כמה דברים: פנאתינאייקוס, למרות הכל, לא תהיה אלופת היורוליג, לא ברצלונה, לא ריאל ולא טאו יקחו אליפות בספרד, סיינה, בנטון ורומא לא יעשו את זה באיטליה, דאלאס ונוביצקי האליל לא יהיו השנה אפילו בגמר המערב, וליאור אליהו לא...".

ודווקא בנקודה מותחת זו התנתקה השיחה. אולי יד הגורל, אבל יותר סביר שהיה זה עבדכם הנאמן, שלמרות שמאוד רצה לשמוע מה לא יקרה עם ליאור אליהו, היטיב להבין היכן הוא לא יישן הלילה, אם בכורת הנסיכות לבית הרמלין לא תקבל עכשיו ומיד את הסיפור-שלפני-השינה שלה.

shaharhermelin@gmail.com