אני יודע, הפיינל פור ממש מתחיל עוד רגע אבל מה לעשות שאני לא מרגיש התלהבות יוצאת דופן, או רצון עז לפצוח בדיוקנאות מפורטים של ארבעת המאמנים? אני חושב שזו בעיקר תולדה של חוסר אמונה באפשרות לשינוי, על אף השיטה שמגבירה מאוד את הסיכויים לכך.

שנים שלא ראיתי את מכבי ת"א גוזרת רשתות. קודם זה היה בגלל הצורך לטוס למערכת העיתון מיד אחרי המשחק כדי לכתוב מהר ולהשתדל שלא להיתקע בפקקים. אחר כך זה פשוט הפך להרגל, ולכן לא היה חסר לי. תמיד הרגשתי איזשהו פספוס, אילו שהן נקיפות מצפון. הרי המערכת כולה - קבוצות, מנהלים, תקשורת, שופטים - עובדים בשביל הרגעים האלה כל השנה, אז ככה לקום מהכסא ולברוח שנייה אחרי הזכייה באליפות או בגביע? מה לגבי טיפת כבוד לאנשים על המאמץ, או לפחות לזכות את החוגגים באיזשהו מבט של הערכה.

אלא שתמיד, אבל תמיד, קטעו הפקקים האפשריים ומצוקת הזמן את הלבטים האלה. אהה, שטויות, נהגתי לומר לעצמי תוך כדי מנוסה לכיוון המכונית החונה, נתפוס כבר בטלוויזיה את הציטוט האחרון של איזה בורקו ראדוביץ' או קונסטנטין פופה או דייויד שטרנלייט, שבהתארך השידור מגיעות המצלמות גם אליהם לשם שינוי. והעיקר שהמצפון ייצא נקי איכשהו. הנה, הקדשתי להם דקה לכבוד המאמץ העונתי שהסתיים בזה הרגע בחגיגות.

אני מרגיש יותר ויותר רחוק מליגת העל וקשה לי להסביר למה. בעצם, קל לכתוב שזה קשה, אבל זה לא קשה בכלל. למה סתם להתיפייף ולשחק ב"קשה לי". אולי זה הקיבעון הממושך בצמרת והסיומת הקבועה, אולי הרבה מאוד שנים של סיקור הליגה הזו ושיגרה בלתי מופרת, אולי ריבוי פרצופים לא מוכרים בקבוצות ומיעוט קבוצות ברמה גבוהה.

אולי היעלמותן של אגדות ומיעוט אגדות פוטנציאליות לעתיד מרחיק אותי. אולי מספר המחזורים הרב מדי, אולי הכיף שבצפייה ב-NBA שגונב את עיקר תשומת הלב, אולי סדרות הפלייאוף בליגות האהובות עלי באיטליה, ספרד וצרפת. אולי כי כשאתה בן 24 דברים נראים לך יותר מרתקים ומעניינים וחדשים ממה שהם, מאשר עשור ומעלה אחר-כך, כשאתה מיושב ומסודר ועולמך מתפתח והופך מורכב יותר.

ואולי אפילו בגלל חשיפת יתר וריבוי כלי התקשורת לעומת העבר. יש פשוט יותר מדי מכל דבר. וכל הזמן.

לפני עשר שנים הייתי כותב דברים כאלה על המונדיאל, למשל. אז זה נבע מתחושת שייכות עמוקה לכדורסל, מגאוות יחידה, מרצון להיבדל מהכדורגל בכל מחיר ולהיצמד לענף האהוב, הקטן יותר והאיכותי בהרבה. זה לא קורה לי היום וזה, כנראה, איזשהו שלב בתהליך שהופך אותי לאוהד ספורט, יותר מאשר רק אוהד כדורסל כמו פעם. פעם הייתי פריק, היום עדיין אוהד נלהב של כדורסל אבל לא רק. יש טניס, יש כדורגל עולמי ברמה גבוהה, יש אתלטיקה ושחייה לפעמים. וכיף להיפתח לכל אלה.

הפיינל פור הישראלי לא כובש אותי. הלוואי שיהיה מרתק ומסקרן, הלוואי שיכבוש. בינתיים, אני נהנה לא פחות להגג בנחת על שירים טובים ששמעתי ברדיו, מאשר על התלות של מכבי ראשל"צ בג'ון גילכריסט.