המייל העצבני מלואיס חיכה בתיבה שלי ביום שישי על הבוקר. היה לי ברור שהם עצבניים - גם לואיס וגם המייל - לאור העובדה שעוד לפני ההתעניינות הקבועה בשלומן של הנסיכות ושל המלכה-האם, טרח האיש לאורך שתי פסקאות שלמות לפרט את דעתו המלומדת על האיי.קיו הכדורסלני של שחקני מכבי ת"א וצוות מאמניה, שלא ביצעו עבירה בהתקפה האחרונה של הרומאים לפני תום הזמן החוקי, ובכך, טוען האיש, הביאו על עצמם הפסד חוץ נוסף ומפואר, ברשימה ההולכת ומתארכת העונה. האמת, הרגיז אותי לואיס.

הוא אחד האנשים המבריקים שאני מכיר. ניו-יורקר מלידה ועד היום, למעט גיחה של כמה שנים לאוניברסיטת הרווארד לצורך השגת דוקטורט במשפטים. חוץ מזה, הוא מה שאוהבים לקרוא אצלנו יהודי חם, אבל הכי חשוב לצורך ענייננו - פריק של כדורסל. כמי שגדל מרחק שלשה מהמדיסון סקוור גארדן, לא נותרו לו לצערו יותר מדי ברירות אלא לאהוד את הניקס, אבל הוא עוקב בעניין לא קטן גם אחרי הכדורסל הישראלי, במיוחד אחרי הופעותיהם באירופה של הצהובים, שלמשחקיהם נחשף בביקוריו הרבים בארץ.

הרגיז אותי, לואיס, ובלי שום קשר למכבי, שלא ממש מעניינת אותי בימים אלה או בימים אחרים, וגם ללא קשר למשחק זה או אחר. "עזוב את זה ששמות התואר בהם השתמשת לא רק שהיו שולחים אותך לכלא באשמת ביזיון בית המשפט, אלא גם מתחילים מהומות דמים בהארלם ודרומה", מיהרתי לתקוף חזרה מיד בתחילת השיחה הבאה בינינו, "אתה מדבר? אתה? שגריר הכדורסל המתנשא ביותר עלי אדמות? בעל מנוי לליגה שאולי היא הטובה בעולם, אבל ששחקניה לא יעשו פאול שכזה בשניות האחרונות גם אם כל ה-800 מיליון דולר שלהם לשלוש שנים או חיי הילד הבא שלהם מחוץ לנישואין יהיו תלויים בכך? צמצם, צמצם מיד את כמות האבנים שאתה משליך על קירות הזכוכית של ביתך!", סיימתי את נאום הפתיחה.

לואיס שתק לרגע, ואז ביצע את הטעות האמריקאית הקלאסית והתחיל לגמגם משהו על מסורת ההגנה. לא הייתי זקוק ליותר מזה. מלה של וארזה, לא הייתם רוצים לעמוד מולו בבית משפט - האיש מסוגל לגרום לאו.ג'יי סימפסון להודות שהוא-הוא זה שרצח את ארלוזורוב - אבל בוויכוח הזה הוא הפסיד כבר עם הג'אמפ הראשון.

"עזוב לואיס, עזוב", קטעתי אותו לאלתר, ויש לציין כי בגסות מסוימת. הרגיז אותי, נו, "שמענו כבר אלף פעם את הנאום הקבוע של המאמנים והשחקנים שלכם, על כך שההבדל הבסיסי והשורשי בין הכדורסל שלכם ושלנו הוא בכך, שלדעתכם אנחנו מלמדים שחקן בראשית דרכו שהוא ינצח אם יקלע יותר מהקבוצה היריבה, בעוד אתם תיקחו את אותו ילד, ותגרמו לו להבין שהניצחונות בוא יבואו רק אם יגרום ליריביו לקלוע פחות ממנו.

יאללה בסדר, שמענו. הכל טוב ויפה, אבל האם לא שמת לב, מתישהו בשלושים השנה האחרונות, שטובי וגדולי השחקנים שלכם מתבוססים באמונה העיוורת והשחצנית הזו בכוחה המאגי של יכולתם בהגנה, רק כדי למצוא את עצמם פעם אחר פעם יורדים מהמגרש אבלים וחפויי ראש".

"תראה", רצתי הלאה כמעט בלי לקחת אוויר, תוך ניצול העובדה שלואיס המותקף המשיך לדגול בזכות השתיקה, "בוא נשאיר בצד את המצבים בהם מתנהל הפוזשן האחרון במצב של שוויון, או שהקבוצה המתגוננת מובילה בשתי נקודות בלבד. כאן אין שחור ולבן, אלא שתי אסכולות: חלק מהמאמנים ישימו מבטחם בהגנה, בעוד אחרים יעדיפו בכל מקרה את הכדור האחרון אצלם בידיים, ולכן יורו לבצע מיד עבירה. זו וגם זו לגיטימיות בעיניי. לפעמים זה משתלם, ולפעמים לא, כמו שיעיד טום צ'יימברס הבלתי נשכח, שבמהלך האחרון של גמר גביע המדינה 96' שכנע את חבריו לא לבצע עבירה, רק כדי לראות את עדי גורדון קולע מעליו את סל הניצחון.

"אבל לא לעשות פאול בשניות האחרונות במצב של שלוש יתרון? אר יו אאוט אוף יור גוד דאם מיינד? גם אם נניח שכל המאמנים, מהקט-סל ועד ה- NBA, טחנו לכם את השכל עם זה כל החיים, אין מצב שתלמדו משהו אחרי שכל עונה אתם רואים עשרות פעמים איך קבוצות מקבלות שלשות שוויון על הראש עם הבאזר? ואם כבר מישהו מבצע במקרה עבירה, 99.99 אחוז שזה מישהו שלמד את יסודות המשחק באירופה, בדרום אמריקה, באפריקה, באסיה או אני לא יודע איפה, אבל בטח לא אצלכם".

"למה ללכת רחוק?", הכנתי את הבמה להנחתת המכה הניצחת על האיש, שהלך והתחפר בשתיקתו משל היה נעמי בלומנטל בימיה הגדולים, "זוכר שרק לפני שבוע ומשהו שלחת לי מייל סוּפּר-מתלהב, על הדרמה האדירה לה היית שותף במשחק בין הניקס לפיסטונס בגארדן, שהוכרע רק אחרי שלוש הארכות? שמא ירצה כבודו שארענן את זכרונו איך ולמה הגעתם בכלל לשלוש הארכות?".

"קצת מאוחר. אני צריך ללכת לעבודה", לחש לואיס, שכנראה שכח שבאפ-טאון מנהטן הראו השעונים באותו רגע על 17 דקות אחרי אחת בלילה. "לעונג רב יהיה לי להזכיר לאדוני", המשכתי ללא רחם. צפייה באין ספור פרקים של "חוק וסדר", "בוסטון ליגל" ו"פרקליטי L.A." סוף סוף באה לידי ביטוי. "חמש שניות לסיום הזמן החוקי אתם ביתרון 113-116 והכדור של דטרויט. פאול? ברור שלא. שלשה של דלפינו והולכים להארכה. 20 שניות לסוף ההארכה, ועכשיו דטרויט ביתרון 119-122. פאול בכדרור? בחיים לא. מתי נזכר האינטליגנט בילאפס להרביץ למארבורי? בדיוק כשהוא עולה לשלשה. שלוש זריקות, כולן בפנים, הארכה שנייה.

שמונה שניות לסוף, בילאפס קולע פעמיים מהקו ודטרויט מובילים 134-137. אולי עכשיו הפנים מישהו שכדאי לעשות פאול? ברור, כמו שבתל אביב אין פקקי תנועה. שלשה משוגעת של פריי שנייה לבאזר ויש הארכה שלישית. 18 שניות לסוף אתם ביתרון 145-148 והכדור של דטרויט. עכשיו כבר בטח תדעו מה לעשות נכון? שקוף. עומדים ומסתכלים כמו אהבלים איך המילטון, על 51 נקודותיו חסרות התקדים, עולה לזריקה. רק שהפעם הכדור בחוץ ואתם מבטיחים את הניצחון מהקו. רצית להגיד עוד משהו, לואיס?".

"בהחלט", באה התשובה בקול רם וצלול, "מה שלום הנסיכות והמלכה-האם? שמעתי שהן היו קצת מצוננות השבוע".

shaharhermelin@gmail.com