מכבי ת"א היא קבוצת ההתקפה הכי טובה בליגה ובאירופה. יש לה מגוון תנועות אישיות וקבוצתיות בהתקפה, חלקן ארוכות יחסית וחלקן קצרות בהרבה, ושחקנים שיודעים מתי לרוץ, לאן לרוץ, מתי להאט קצב ומתי להגביר. והכי חשוב, כל אחד מהשחקנים של מכבי יודע היכן השחקנים האחרים אוהב לקבל את הכדור. אין למכבי תרגילים ארוכים כמו לקבוצות אחרות כמו, למשל, להוציא שחקן לקליעה אחרי חסימה כפולה של שני הגבוהים.

כל זה מצטרף לנתונים הידועים והמוכרים, לפיהם קשה לשחק נגד מכבי ת"א ולו רק בגלל שמדובר בחבורה של שחקנים איכותיים מאוד, שלמעט שינויים קלים בדרך-כלל בקצוות ובשוליים, משחקים זה עם זה כבר מספר רב של עונות.

הפועל ירושלים עומדת בפני הזדמנות שלא נקרתה בפני אף קבוצה ישראלית כבר שנים, לזכות באליפות בזכות ניצחון במשחק אחד בפיינל פור (שיטה דבילית, לדעתי), ולא באמצעות סדרת פלייאוף.

ארז אדלשטיין כבר הפסיד למכבי ארבע פעמים העונה, והוא מכיר את כל התנועות של מכבי הן משום שהיה עוזרו של פיני גרשון והוא מכיר היטב את הראש שלו, והם מפני שהוא עצמו משתמש בהן לא פעם. כדי לא להפסיד בפעם החמישית או לפחות להגביר את סיכויי ירושלים לניצחון, אדלשטיין חייב לשנות משהו. התחפשתי לאדלשטיין לשעה וזה מה שיש לי להציע לו ולו רק ברמה התיאורטית.

1. לשלוח כמה שיותר שחקנים לריבאונד התקפה (אוסטין, סליי, קוז'יקרו וגם מתן נאור שיש לו ניתור טוב), כיוון שלמכבי יש בעיה בריבאונד הגנה, ארנולד חסר, גרין פחות מורגש. ירושלים צריכה להתמודד עם העובדה שבורשטיין ופארקר משתלטים על ריבאונדים בהגנה. אין סיבה שלא תקיים מלחמה אמיתית על הקטגוריה הזו. שליחת שחקנים לריבאונד התקפה גם תאט את מהירות היציאה של מכבי למתפרצות או התקפות מעבר ישירות מהריבאונד.

2. לשמור ברמת אגרסיביות מטורפת על פארקר, סולומון ובורשטיין, כי הם המפתח. אחד על אחד חזק מול סולומון, שעשוי להיגרר למשחק אישי ולרצות לעבור את השומר שלו כל הזמן, ולשכוח את המשחק הקבוצתי. הבעיה היא, ששחקנים לא עושים את זה, כי אין להם אוויר ללחוץ למשך 40 דקות. אני אתפשר על 10 דקות של לחץ מאסיבי של אותו שחקן על סולומון, מבלי לבצע חילופים בהגנה.

3. בכל הנוגע לפארקר ובורשטיין, למנוע מהם קבלת כדור ושלא יגיעו בכלל למצבים של פיק'נרול. לשבש להם את ההרגלים הקבועים, שיתחילו לשבור את הראש מה לעשות ולגרום להתקפה של מכבי להתקצר. גם כאן, כרגיל, יש בעיות של אוויר בריאות ובעיית עבירות שעלולה להצטבר, אבל ירושלים חייבת להמר פה.

בהקשר הזה אני נזכר ששאלתי פעם את קורי גיינס, איתו שיחקתי במ.כ. חיפה, למה ב-NBA הקבוצות היריבות לא מנסות אפילו למנוע מהכוכבים את קבלת הכדור הראשון בהתקפה, ומתחילות לשמור עליהם רק אחרי שהכדור בידיים שלהם. הוא ענה לי, שגם ככה הם בסופו של דבר מקבלים את השריקה מהשופטים ב-80% מהמקרים, אז קבוצות התייאשו והחליטו לוותר על הלחץ ההתחלתי. בארה"ב באמת לא מנסים את זה בכלל, באירופה קצת יותר, אבל כמעט שלא ראיתי ניסיונות מתמידים לבצע את מניעת הכדור בפועל.

אסור-אסור-אסור לעזוב אותו

4. דרך נוספת היא שימוש ב-TOPSIDE. נאמר שהגארדים קיבלו את הכדור ומתכוונים לבצע פיק'נרול, והמטרה היא לגרום להם לא לעשות את זה כי פארקר מסוכן מאוד בזכות החוכמה, וסולומון בזכות היצירתיות. במצב הזה, השומר של השחקן הגובה שמגיע לחסום לגארד, לא מגיע יחד איתו לאזור החסימה אלא יורד לאחור שניים-שלושה צעדים. במקביל, הירושלמי שישמור על פארקר מכוון אותו כנגד תנועת הפיק'נרול לקו הבסיס, לכיוון הגבוה שלקח צעדים אחורה ויספיק להמתין לו שם.

5. עוד דרך, ולדעתי הכי מוצלחת, היא לבצע דאבל-טים חזק ואגרסיבי ולדחוף את השחקן עם הכדור אפילו עד לקו מחצית המגרש, אם אפשר. בדרך כלל קבוצות לא מבצעות את זה, כי הם מעדיפות ללכת על האופציה הקלה, ואז, נניח, פארקר נשאר מול שחקן גבוה וניקולה וויצ'יץ' מול שחקן נמוך וזה יתרון למכבי. אלה אותן קבוצות שגם לא נלחמות מספיק על מניעת כדור התחלתית, כפי שהזכרתי קודם לכן.

6. ישנו גם העניין של לעצור שחקנים כבודדים. דריק שארפ הוא אחד ההבדלים הגדולים לטובת מכבי ת"א במשחקים חשובים בליגה ובאירופה. כמעט לכל משחק כזה הוא מגיע, במיוחד נגד ירושלים, כמו למשל בגמר הגביע האחרון. בכל פעם שסולומון, או בורשטיין או פארקר מנסים לחדור, ירושלים מנסים לבצע רוטציה הגנתית ומשאירים את שארפ חופשי. כל כך הרבה שנים הוא כאן ואיכויות הקליעה שלו, בטח במשחקי בית, ידועות לכל, ועדיין משאירים אותו חופשי.

אסור-אסור-אסור לעזוב את שארפ ולהשתמש בחילופי רוטציה ובעזרה בהגנה. צריך להתייחס למשחק כאילו מדובר בארבעה נגד ארבעה, גם אם מתבצעת על המגרש כל פעולה אחרת מצד מכבי, כולל חדירה של בורשטיין או של סולומון. בואו נראה עם כמה נקודות יסיים שארפ את המשחק, אם ירושלים תנקוט בכלל הברזל הזה. אני מהמר על ארבע בלבד.

כששיחקתי במכבי רעננה עשינו אותו דבר. הקלעים של מכבי היו שארפ ומארק בריסקר ובכל פעם שאריאל מקדונלד חדר לסל לא התכווצנו ולא השארנו אותם לזריקות חופשיות. ממש כאילו שיחקנו 4 על 4. נייט האפמן אמנם סיים עם 30 נקודות בערך בכל משחק, אבל כל המשחקים בגמר הפלייאוף היו צמודים, וגם הצלחנו לנצח משחק אחד.

7. יש עוד כל מיני דרכים, כמו לנסות וללחוץ אזורית על כל המגרש, או אישית עם דאבל אפ בפינות על הגבוהים, או כל דבר אחר שארז אלדשטיין יכול לחלץ מהשחקנים שלו כדי לנצח את מכבי ת"א במשחק הכי חשוב שלו העונה ואולי גם בקריירה בכלל.