אמינות היא מצרך מבוקש כיום. תשאלו בממשלה, בכנסת וברשות המסים. מאחר שהמדור דורש מעצמו להיות אמין, גם אם לא אידי, יטופל להלן, כמובטח ובהרחבה, הנושא המעניין עד מאוד שהוזכר באייטם הקודם - הלא הוא הטריפל-דאבל.

הסיפור הוא כזה: לפני כמה ימים פרסם מרטין ג'ונסון, איש ה"ניו יורק סאן", מאמר הקורא לעיתונות הכדורסל באשר היא לא רק לחדול מלרומם, לשבח ולקלס את מוסד הטריפל-דאבל הנשגב, אלא אף להפסיק לחלוטין להתייחס אליו. "האובר-רייטד הגדול ביותר מבין הנתונים הסטטיסטיים", מגדיר אותו ג'ונסון בבוז בלתי מוסתר, ועל מנת שלא נחשוד בו שמקורה של טענתו בגחמה רגעית, או בחלום שפקד אותו באחד הלילות, משל דמה למנהלת ליגה מסוימת במדינה לא פחות מסוימת, מרחיב ג'ונסון ומפרט שורה של טענות ונימוקים, שזוהי תמציתן.

לא חוכמה לקלוע 10 נקודות: נכון לרגע כתיבת שורות אלו, עומד רק אחד מבין כ-450 שחקני ה-NBA, הלא הוא סטיב נאש חסר התקדים, על יותר מעשרה אסיסטים למשחק (11.3 אם לדייק), ורק שמונה שחקנים יכולים להתגאות בשמונה אסיסטים או יותר בממוצע. באגף הריבאונדים המצב טוב קצת יותר, כאשר 13 שחקנים זוקפים לזכותם 10 כדורים חוזרים ומעלה. אבל בנקודות? לא פחות מ-148, כמעט שליש משחקני הליגה, עומדים כרגע על 10 ויותר, ולא מעט אחרים היו מן הסתם מצטרפים אליהם לו אך קיבלו מעט יותר דקות פרקט. לכן, שואל ג'ונסון, איפה כאן הביג-דיל? למרות שלעולם תנצח הקבוצה שלזכותה נרשמות על לוח התוצאות יותר נקודות, ולאו דווקא זו שמסרה או קטפה יותר, אין להשוות לשיטתו בין קליעה לריבאונד ומסירה.

למה דווקא 10: מה גורם לנו ליפול דווקא בקסמו של המספר 10, תוהה ג'ונסון בינו לבינינו, האם ההבדל בינו לבין אחיותיו חדות הספרה הוא כה דרמטי? האם אין לזקוף לחובתנו, כלל צרכני ואוהדי הכדורסל, את העובדה ששחקן שסיים משחק עם 12-10-10 ראוי לכשעצמו, יזכה בסופו של יום ליותר כותרות מאשר מי שהעמיד שורה סטטיסטית מפלצתית של, נאמר, 37-9-7? האם זה מגיע לראשון מבין השניים רק משום שהישגו מאפשר לנו להצמיד לדיווח את צירוף הקסם "טריפל-דאבל"?

בעיית האסיסטים: האסיסט, גורס ג'ונסון, הינו במקרים רבים מדי תוצאה של נסיבות, ואפילו מקריות לשמה, ולכן הכללתו בסטטיסטיקה בעייתית מיסודה. קחו למשל, הוא מסביר, מסירה מדהימה שבעקבותיה באה מסירה נוספת, פשוטה לחלוטין, המסתיימת בסל. האסיסט, במקרה זה, ייזקף כמובן אך ורק לזכותו של המוסר האחרון, בעוד אביה-מולידה של המסירה הגאונית, שהיא-היא זו שבכלל יצרה את האפשרות לסל - נותר מקופח. לחילופין, מצב בו שחקן הנמצא בלחץ הגנה וזמן, נפטר מהכדור במסירת ייאוש המסתיימת בסל משוגע עם הבאזר של חברו - יעוטר באסיסט משל ישב ליד לוח השרטוט ותכנן את המהלך שבועיים מראש.

יעילות, חבר'ה, יעילות: ועוד משהו שחובה עלינו להביא בחשבון, הוא מבקש, בל נשכח את התמונה הכללית במסגרתה מושגים הנתונים. למשל, אם שחקן קלע 20 נקודות אבל באחוזים מחרידים, או מסר 10 אסיסטים אבל גם איבד שמונה כדורים. האם גם אז עלינו להעלות על ראש שמחתנו את השורה התחתונה שלו, מבלי לסייג ולהתייחס גם לנזק שיש להניח שגרם לקבוצתו לאורך הדרך? ממש לא בטוח.

אם ניקח את מלך מלכי הטריפל-דאבל, אוסקר רוברטסון הגדול, מסכם ג'ונסון, הרי שהוא ייזכר לעד קודם כל ולפני הכל בשל יכולתו הנדירה ואין ספור הופעותיו המופלאות. יש רק "ביג או" אחד, וזאת מעצם היותו "ביג או", ולא תמצאו אפילו אחד מבין 181 הטריפל-דאבלים שהשיג לאורך הקריירה, המתקרב להלל ולפאר את הישגיו במידה הראויה להם.

עד כאן מרטין ג'ונסון.

ואני אומר: עזוב אותנו, באמ'שך.

למה? כי הבה ונניח לצורך העניין, שיש ממש בכל טענותיו של האיש. יתרה מכך, נרחיק מיד לכת ונכניס למשוואה משתנים נוספים - כמו העובדה שיש לבדוק מתי מושגים הטריפלים ומול מי. כי הרי ווילט צ'מברליין הגדול - שבין השאר רשם 78 טריפל-דאבלים, בהם 31 באותה עונה, טריפל-דאבל בתשעה (!) משחקים רצופים ואפילו דאבל-טריפל-דאבל - 22 נק', 25 ריבאונדים ו-21 אסיסטים באותו משחק (ב-1968, מול דטרויט. אגב, שמונה שנים קודם קלע צ'מברליין 58 והוריד א-ר-ב-ע-י-ם ו-ש-נ-י-י-ם ריבאונדים מול אותה דטרויט) - עשה זאת בתקופה בה ברוב המוחלט של המשחקים לא ניצב מולו שום יריב שהיה מסוגל להתמודד עמו פיזית ו/או מקצועית.

כמו כן, ברור לכל שגם בימינו אלה ממש אין דינו של טריפל-דאבל מול הגנתה המצוינת של סאן אנטוניו, כדין הישג זהה מול המסננת של גולדן סטייט, שלא לדבר על חביבינו מאטלנטה (למעט תוך שילוב המלה "היידה!" במשפט), מולם גם נסיכה א' תשיג נתונים עילאיים.

גם אחרי שהבאנו בחשבון את אלה, ככלות הכל ובשורה התחתונה - מי שמגיע לטריפל-דאבל, מר ג'ונסון, חייב להיות שחקן מצוין, אם לא גדול, אם לא פלאי ביותר.

עולם הכדורסל מלא בקלעים אבסולוטיים שלא שמעו מימיהם על הגנה או מסירה (מי אמר אנקראם?), שואבי ריבאונדים שכל סל עבורם הוא קריעת ימת מישיגן (נגיד בן וואלאס) וכן הלאה צירופים ווריאציות. כל אחד שמוכשר דיו כדי להצליח ולארגן לעצמו ולקבוצתו 10 ומעלה בנקודות, קרשים ואסיסטים, ואפילו ימיר מי מהם בחסימות ו/או חטיפות - כלי הוא. כלי ואף כלי-כלי, ולא משנים לנו אחוזים נמוכים מה אחוזים נמוכים, איבודים מה איבודים.

נשבח ונהלל כל מי שישיג מספרים ראויים, בהחלט וללא שום תנאי. מבטיחים. אבל כן - הטריפל-דאבל יישאר מיוחד, גם מבחינת הניגון הערב לאוזני כל, שאולי הוא התשובה לשאלתך "למה דווקא 10?". נסה להגיד בקול רם "טריפל-סינגל" ותראה לבד לאן תגיע.

לכן, מג'ייסון קיד ועד קווין גארנט, מקובי ועד לברון, שיכולתם גורמת לך כנראה אולקוס על בסיס כמעט יומיומי, ועד ניקולה ו"שח-מט" טפירו שלנו, שאחת לכמה זמן מפליאים ביותר לעשות בתחום זה קצת מזרחה ממך, ציון יצוינו הטריפל-דאבלים באשר הם בכל פעם שניתקל בהם,בשמחה ובגדול. נקודה. כלומר - לפחות עשר.

shaharhermelin@gmail.com