כמה וכמה ימים תמימים חלפו, וחלק לא מבוטל מהכותרות עוסק עדיין בים שריקות הבוז שספג יותם הלפרין מול ציבונה. "מעשה חמור", "עוול" ו"התנהגות לא ראויה" היו רק חלק מהדרכים בהן בחרו אנשי מכבי, ואף חלק מהעיתונאים, להגדיר את מה שקרה בנוקיה ביום חמישי האחרון. רק היום צוטט בהרחבה עוזר המאמן, גיא גודס, שאמר: "שריקות הבוז ליותם זה דבר שאסור שיקרה". אבל בעצם: למה? למה חמור? למה לא ראוי? למה אסור שיקרה?

ברור לחלוטין לכולנו, שעם כל הכבוד לבסיס הכלכלי, בלעדיו אין לאף מועדון שום סיכוי או תקנה, האוהדים הם-הם לבה ונשמתה של הקבוצה. הם המעניקים לא רק אווירה, אלא חיים למשחקיה, הם המסוגלים להרים אותה מהפרקט במצבים הנראים אבודים, ולדחוף אותה למהפכים שספק אם השחקנים מאמינים ביכולתם לבצע. עשרות רבות, אם לא מאות פעמים, זכיתי להיות במגרשים ובאולמות בהם היה הקהל שווה לא 10, אלא 30 נקודות לפחות - מגורן/יזרעאל עד המבצר במשמר העמק, ממלחה עד יד אליהו ועד היכל השלום והאחווה בפיראוס ובכלל.

לאור כל זאת, היה מצפה הצופה הממוצע, ועוד יותר מכך אנשי מכבי, כי בכל תנאי ובכל מצב, ודווקא ברגעים הקשים ביותר של שחקן כלשהו ו/או הקבוצה כולה, יתייצבו האוהדים כאיש אחד, ולא יעשו דבר פרט מלשיר שירי עידוד ולהרעיף על השחקנים מלוא החופן אהבה, נכון? ובכן - לא. ממש לא. לאו דווקא מפני שכך אמור להיות, אלא משום שברגעים שכאלה תמיכה קולקטיבית, שאינה תלויה בדבר, היא באיזשהו מקום פשוט משהו לא טבעי.

אוהדים, בוודאי השרופים שבהם, נותנים מעצמם המון לקבוצה, ובמקרים לא מעטים אפילו את כל כולם - זמן, כסף ובעיקר את הלב. בתמורה, הם מצפים מכל מי שקשור למועדון לתת מעצמו את המכסימום, וכמובן להישגים. כשהיכולת לא באה לידי ביטוי מכסימלי וההישגים לא מגיעים, ובמיוחד כשלאוהדים ברור שזה קורה במצבים בהם זה כן אפשרי - זכותם המלאה לכעוס. ברור שרוב כבוד ויקר מגיע לאלה, שגם בעתות משבר נשארים נאמנים לדרך התמיכה והעידוד, אבל מכאן ועד להפוך את האחרים לעבריינים? למה מה קרה?

יותם הלפרין, בניגוד למה שאולי חושבים, כבר לא ילד. הוא מקצוען, וככזה הוא (ובמיוחד הסובבים אותו, שלפחות בתקשורת מצטיירים כמי שלוקחים יותר קשה ממנו את שריקות הבוז שספג) אמור להכיר את כל הצדדים של המשחק, לרבות אלה הקשורים בדינמיקה מול האוהדים. כשאתה גדול - מבחינתם אתה מלך, כשאתה טוב אתה נסיך וכשאתה חלש - לפעמים, מה לעשות, אתה ליצן החצר, וזה עלול לקרות אפילו אם אתה לא שחקן זר, שהיום הוא כאן ומחר כבר במקום אחר (נגיד מריופול), אלא שחקן שגדל באגודה מגיל אפס. אין חסינות, ובכלל לא בטוח שצריכה להיות.

אז במקום להתעסק עם הקהל, ועוד למשוך את זה במשך ימים ארוכים, לא עדיף לגמור את העניין במשהו כמו: "לאור היכולת שלי היום, ולמרות שכואב לי לשמוע את זה - אני מבין את האכזבה של האוהדים, ומבטיח לעשות הכל כדי שכבר במשחק הקרוב הם יראו את היכולת האמיתית שלי"?

ורק כדי לקבל פרופורציות, אולי כדאי למכבים להרים טלפון לחבר פיני גרשון, ולקבל תיאורים פלסטיים על תגובת אוהדי אולימפיאקוס על התבוסה הביתית לפילזן-של-יו"ר-הדירקטוריון. יחסית לכל מה שעף שם לפרקט, שריקות הבוז בנוקיה היו נשמעות לגרשונים כשירה לשמה, אם כי – לא כל כך בטוח שבתרגום ליוונית זה היה יוצא "תישאר, תישאר, תישאר, ת-י-ש-א-ר".

shaharhermelin@gmail.com