הלכתי לראות משחק בליגת העל. בחיי. פששששש, לפחות שנתיים לא הייתי במשחק בזמן המגרש, כמאמר הגששים. היעדרות מרצון, שנבעה מכמה וכמה סיבות ובראשן, כמובן, המלכה-האם והנסיכות, אבל גם אוברדוז רציני, שמקורו בעשרים ומשהו שנה של כדורסל נון-סטופ. נשארתי בבית, מדי פעם צפיתי בשידורים, וממש לא הרגשתי שחוויית הנוכחות הפיזית במשחק חסרה לי.

אבל הלכתי. לא בגלל שחל איזשהו מהפך תפישתי ששווה אזכור, אלא כי...לא משנה. בואו נגיד שמאוד רציתי לראות חבר קרוב בפעולה, ובזאת נסכם, אוקיי? כאילו שיש לכם ברירה. שעתיים תמימות ביליתי באולם "זיסמן" ברמת גן, יחד עם עירוני המקומית ואליצור אשקלון, והנה כמה נקודות שציינתי לעצמי תוך כדי.

ביתיות. לא זכיתי לבקר במשחקי הרמת-גניות בימיהן הגדולים, לפני 20, 30 ו-40 שנה, אבל מקורות יודעי דבר טוענים שמדובר היה במגרשים ביתיים עד מאוד. כיום, מבחינה זו, אין לאורחות על מה להתלונן. "זיסמן" ביתי בערך כמו הפארק הלאומי הסמוך. כמה עשרות אוהדים מסורים ונהדרים מאשקלון, שלא הפסיקו לעודד לשנייה, העבירו למקומיים האדישים למדי קורס מזורז לענייני יציע. אגב, בעיתונים דיווחו על 500 צופים. ממש. אולי כולל מע"מ, מס מעסיקים וכל מי שנסע באותו זמן בכביש הטייסים. 27 שניות בדיוק לקח לי לצאת עם המכונית מהחניה בסוף המשחק, וזה עוד בשיא הלחץ.

כרוז. בחור צעיר, נחמד, מלא רצון, מתלהב ומנסה להלהיב, שחוץ מצל"ש על כל אלה יש לי כמה הערות קטנות אליו: 1) אתה הכרוז במשחק, לא הכרוז הפרטי של רמת גן. כלומר, לא ייתכן שקולך יישמע אך ורק כשקורה משהו לטובת המקומיים וכשאשקלון קולעת תיאלם, משל היית נעמי בלומנטל בחדר החקירות (תופעה שקיימת באולמות נוספים בליגה, ומהווה לא פחות משערורייה). 2) ים-תיכוני זה אחלה, באמת, אבל ישנם עוד כמה סוגי מוסיקה שמסוגלים להלהיב את הקהל. נשבע לך. 3) סחתיין על הצגת השחקנים, היעילה והמהירה מכל אלו בהן נתקלתי מזה המון זמן. חצי דקה והתפזרנו, עם ד"ש חמה לסאגה הבלתי נגמרת בנוקיה, למשל.

משחק. לאורך לא מעט דקות, במיוחד ברבע הראשון, חשבתי שלו היה יושב לצדי יו"ר הדירקטוריון, לא היה לו הרבה מה להגיד פרט ל"יא אולוהים". איזו שכונה. כמעט כל שחקן שמשתלט על כדור הולך לאנשהו לבד, כשבדרך מועמד שיא גינס בשטויות ואיבודי כדור בסכנה מוחשית. אחר כך קצת השתפר, אחר כך קצת לא. באמצע הרבע השלישי רמת גן כבר ב-17 הפרש, רק כדי לבצע את האלמנט על שמה של גלבוע/עפולה (היידה-היידה-היידה!) וכמעט להפסיד, אבל רק כמעט. אינדיבידואלית? בראגס, אלן, גרינבוים וקצת אוחנון מכאן, מארש, וכמה הבלחות של האטן, קולמן וליפשיץ משם. סֶה טוּ.

זהו. היה נחמד, וגם נחמד שהיה. לא חושב שזה מה שיגרום לי לנטוש מעכשיו את המלכה-האם והנסיכות על בסיס שבועי, אבל מן הסתם אגיע מתישהו לביקור נוסף. כלומר, אם רק אצליח לגייס תעצומות נפש להתמודד עם העומס בקופות. אה כן, החבר שלי דפק הופעה מכובדת ואף ראויה ביותר. שאפו.

שמייח

אין כמו רן בורוכוב חסר התקדים להיענות למשימות לאומיות ומאתגרות כאחת. בעקבות פניית המדור, התגייס האיש במלוא מאודו לנסות ולמצוא תגובה עברית הולמת ל"מאסקוט", ואחרי כמה הצעות שנפסלו מסיבות כאלו ואחרות, הביא אותה ביציאה הבאה: כהומאז' לקמע, לברומטר ולמטריף של המכבים מת"א, הלא הוא מוני פנאן האגדי, בשילוב הקונוטציה הברורה בשמו של האיש ותפקידו הבסיסי של המאסקוט לעשות הרבה שמח, מן הראוי, כך בורוכוב, להמיר לאלתר את "קמע" ב"פנאניסט".

וואלה, לא רע בכלל, אם כי סקפטיות מסוימת אופפת את המדור לגבי נכונותם של שוכני מלחה, למשל, לאמץ את השם. חרף זאת ולמרות זאת - הרבה יישר כח וכפיים לבורוכוב (ובמקרה שלו, גם לבורא עולם, כמובן).

ניילון

ואם כבר בענייני שמות וכינויים אנו, שמא נקדיש כמה מלים ללי ניילון השגיב? שמא. לא יודע מה סיכוייו של בתחרות "חביב נולד", שכידוע סוחפת רבבות בכל הארץ, אבל לעניות דעתי הלא קובעת - ראוי האיש מאין כמוהו לכינוי משל עצמו. אי לכך ובהתאם לזאת, הנה הצעה המושלכת לפתחם של הנשיא ויו"ר הדירקטוריון כאחד: הבה וניקח את שמו המופלא, בצירוף יכולתו לחתוך בהגנות כשנחה עליו הרוח, ונכנהו קבל עם ואתר הפלסטיקאי. או שלא.

shaharhermelin@gmail.com