הפעם האחרונה שממש התעניינתי בשיקגו בולס היתה מזמן. מזמן מזמן. כל כך מזמן, שאני לא לגמרי סגור על זה שאפילו נסיכה א' כבר הוחתמה אז במשפחתנו על חוזה לכל החיים. שלא לדבר כמובן על נסיכה ב', שאפילו לא חלמה אז להיכנס איתנו למשא ומתן. אני מניח שזה היה באותו משחק מפורסם מול יוטה ב-1998, עם סל הניצחון של ג'ורדן שהביא ניצחון 2-4 בסדרה ואליפות שישית.

מאז נפרדו דרכינו. כלומר, כמובן שפה ושם ראיתי כמה שניות ממשחקיהם בתקציר זה או אחר, ותוך כדי מעבר על תוצאות הליגה בעיתון או ברשת נתקלתי בשמם, אולם לא הקדשתי להם ולהישגיהם אפילו חצי שנייה מיותרת, למעט אם היה מדובר בטרייד בעל עניין, דוגמת בן וואלאס, או בעימות שלהם מול מי מכוחותיי ב-NBA - לייקרס, מיאמי וכיום אף אטלנטה.

גם העונה הנוכחית לא גרמה לי לסטות מהתעלמותי האלגנטית מהשוורים, עד אתמול בבוקר, עת צפיתי בשיקגואים עושים ביונייטד סנטר בית ספר לדאלאס, אחת הקבוצות החמות בליגה, ומועמדת רצינית ביותר לאליפות בזכות עצמה. רבע ראשון אדיר, נסיגה מסוימת בשני, עוד לחיצונת על הדוושה בשלישי, ושמירה עיקשת על היתרון עד לסיום. פשששש, נהניתי מכל רגע.

לא שאני חושב שהם הולכים לקחת אליפות. בטח לא בשנה-שנתיים-שלוש הקרובות (ובכלל, הסיכוי שמישהו מהמזרח יילך העונה עד הסוף מקביל לסיכוי שמכבי תשיג עוד ניצחון חוץ ביורוליג), אבל הם לגמרי נהיו קבוצה שאף אחד לא רוצה ולא ירצה לפגוש בפלייאוף.

לא בדקתי עד הסוף, אבל ממוצע הגיל של שחקניו של סקוט סקיילס הוא בטח בין הנמוכים בליגה. למעשה, חוץ משלושה ותיקים של ממש (פי.ג'יי בראון, בן וואלאס ואדריאן גריפין) - עומד הוותק של השחקנים על חצי שנה עד ארבע-חמש עונות בלבד. ילדים-ילדים, אבל בן גורדון כוכב, אין הגדרה אחרת, קירק היינריך מצוין, וגם הופרד בלידתו מג'ף הורנאסק של יוטה ג'אז ההיא, וואלאס הוא וואלאס הוא וואלאס (17 ריבאונדים, ארבע חסימות וכמובן שלא יותר מחמש נקודות מול המאבריקס), ועם דנג, בראון, נוצ'יוני, תומאס ואפילו קצת דוהון - יש לבולס הרבה מה למכור.

בהחלט יפה ואף נאה מה שקורה בשיקגו, מה שאומר מבחינת המדור התחייבות לעקוב מקרוב וביתר עניין אחרי השוורים, כולל קריאות עידוד פה ושם, אבל רק עד המפגש הבא עם ההוקס. יש גבול, כן?

דמוקרטיה

ציבור אוהדי ה-NBA השלים את בחירת החמישיות למשחק האול-סטאר. סטיב נאש ודירק נוביצקי חסרי התקדים נשארו בחוץ. יופי ציבור, כל הכבוד, לכו על זה. למזלכם, גילברט ארינאס בפנים, אחרת - זה באמת היה נגמר בבכי (שלי, אני מניח).

ובינתיים, במזרח התיכון

לא הרחק מהבית שלי נמצא מגרש כדורסל. היום, בזמן שטיילתי לידו עם נסיכה ב', הגיעה קבוצת ילדים והתארגנה למשחק. "ועכשיו עולים שחקני מכבי ת"א למגרש", דיווח זה עם הכדור בשידור חי לחבריו תוך כדי הסתערות אל משטח הבלטות, "אני ניקולה!", הזדרז לחטוף לעצמו את התפקיד הבכיר. "אז אני שארפ", מיהר אחד מחבריו להכריז, "אני בורשטיין", צעק השלישי, "יסאייטיס", "ואני ארנולד", הצטרפו האחרים לליהוק הספונטני.

נשאר רק הצעיר ביותר, שנראה מתלבט קשות. "תהיה הלפרין", הציע 'ניקולה', "לא רוצה, הוא לא פוגע", ירה הקטן חזרה. "אז אולי גרין, או ששון?", הציע מישהו. "לא!", פסק הסרבן, "הם כל הזמן על הספסל. אני, אני... אני פארקר!!". "מה פארקר? הוא בכלל כבר לא במכבי", צחק ה'שארפ' המקומי. "נכון", אמר אנתוני הקטן והידען, "אבל הוא משחק 35 דקות בערב!".

shaharhermelin@gmail.com