האמת היא, כמו שנהג לומר אורי מלמיליאן האגדי ואולי אומר גם כיום (רק שאסור להתעסק כאן יותר מדי עם הענף שהוא מייצג על פי תקנון כדורסלע), שאני באמת לא יודע מה לעשות.
לא. יודע. מה. לעשות. ואין לי שמץ של מושג מה הלאה. ושמץ של מושג – אין לי.
באתי לפה כדי לכתוב בכיף, לתת משהו עם איזו לחלוחית מפעם לפעם, להצביע על איזה מגמה, איזשהו עוול, אולי חביב סיפרה חדש, להציג כאן שיר חזק לפעמים, לרדת על מישהו, לשבח מישהו אחר, לקטר, לקנטר, להציג כאן ידע. להעיר, לתקן, להחכים, להשפריץ הבלחות. לחמם את האצבעות על המקלדת ביום חורף קר.
ומה אני מגלה פתאום?
שבשבוע שעבר שוב נשבר שיא הגולשים בכדורסלע, והפעם בזכות עלייה של 6% לעומת השיא הקודם שנקבע בשבוע השני של ינואר. אז מה עכשיו?
ברור שמאוד יכול להיות שהשיאים ימשיכו להישבר. כל זמן שעוד ועוד אנשים מגלים את דבר קיומו של כדורסלע באיחור, ודבר קיומנו עובר מפה לאוזן והלאה, אנחנו בהחלט על הסוסון. אבל הלו, נוצרה פה מחויבות כבדה.
אני ממש מרגיש צורך שלא לאכזב אנשים. שחס וחלילה לא יקומו בבוקר ולא יחכה להם לפחות אייטם אחד חדש. שחלילה וחסה לא ייכנסו בצהריים, ויעמדו מולם אותם אייטמים שעמדו יום קודם. מפה לשם, מי שהחמיץ כאן יום אחד ולא נכנס, פספס למעשה בדרך כלל חמישה אייטמים שלמים. אני לפחות מתנחם בזה שאנשים, אם יזכרו, יוכלו תמיד לחפש בארכיון וללכת יום-יומיים אחורה, כמה שירצו, ויחפשו את מה שאיבדו.
ומה על הקשר ההדוק הזה פתאום, מה יהיה איתו? נוסעים לגן החיות התנ"כי, אתם מקבלים דיווח. נוסעים לחופשה בחו"ל, אתם יודעים ראשונים. יורדים לים המלח, או שקורה משהו מיוחד לאיתי סלע הפלאי, אתם בעניינים. איפה הפרטיות שתמיד חתרתי אליה? ומה דינו מעתה והאלה של המוטו המפורסם שהמצאתי לעצמי, העומד כנר לרגליי לאורך החיים: נוחות, נינוחות, נוחיות (אתם מוזמנים לנסות, זה נהדר).
בקיצור, בסך הכל רציתי להודות לכם על ההתמדה, ההתרחבות, המעקב, הקריאה והצפייה בלינקים, ההערות והשאלות וההשתתפות הפעילה שלכם. ודרך זה כבר הרכבתי אייטם אחד חדש, שיעמוד בבוקר ויחכה לכם לאורך כל היום. כן, גם למאחרים שביניכם, שנכנסים רק בלילה ושולחים מיילים דרך 'דבר אלי יפה' לקראת חצות ולפני השינה, כאילו הם מצחצחים שיניים מתוך הרגל.
וכמו שאמר היונה ההנפלדית במעמד פרישתו כשהוא דומע וחנוק (ותולדות האירוע הזה חקוקים בפרק נאה כרפאל בספר 'דאנק בפרצוף'): "אז תודה".
