הלגיטימציה של ארז כץ היא אחד הסיפורים המעניינים של הכדורסל הישראלי. זה עובד ככה: קודם, הוא היה שחקן נשמה וסמל, בחור נהדר שכיף לשחק איתו. אחר כך הוא צבר ניסיון ועדיין היה שחקן נשמה וחבר נאמן, וככזה הוא כבר התאים לשמש כקפטן נבחרת ישראל גם אם היו משחקים בהם שותף לחמש דקות.
אפי בירנבוים המשיך את העניין, כשלקח איתו את כץ מהפועל ת"א לבני השרון. לא את מרקוס "האטן" המנוול, בטח לא את שאול איזנברג. את ארז כץ. "אחד שאפשר לצאת איתו למלחמה". הסיפור האחרון הגיע לפני כמה ימים, כשכץ שלח את התקשורת לגלות איך קורא לו בירנבוים באימונים ואפי לא התבלבל: "אני קורא לו ג'מצ'י, הוא צולף בלי הכרה באימונים. הוא צועק למשה מזרחי שימסור לו וקולע, במקום שיהיה ההיפך".
אתמול זה כבר הגיע לשיאים. ארז כץ המנהיג, זה שאין לו תחליף, אחרון שחקני הנשמה בישראל (מישהו שכח את חג'ג'?), האיש שעליו תחיה בני השרון פחות או יותר.
אני לא אומר את הדברים בזלזול, גם אם מסתננת ארומה קלה מהסוג הזה לדברים. פשוט לא מקובל לחשוב על ארז כץ במונחים של גיבור מקצועי שאחראי לתוצאה סופית של משחק במובן כזה או אחר.
ואני אגיד לכם עוד משהו שצף רק הרגע: אני חושב שהעובדה שכץ ובירנבוים התאמנו ושיחקו בנוקיה במשך שנה שלמה עם הפועל ת"א, בטח שלא הזיקה להם כשבאו לפגוש שם את מכבי ת"א אתמול. בכלל, אם ההיכל היה משמש כבית גם לקבוצות נוספות לאורך זמן, מספר ההפסדים של מכבי ת"א בו היה גדל באופן די טבעי. זה דבר אחד כשמגיעים לנוקיה פעם או פעמיים בעונה, ודבר אחר כשהוא משמש כאולם שלך.
ברכות נמרצות לאפרים, האיש ששורד את הכדורסל הישראלי טוב יותר מכל אחד מאיתנו. אחד שמסתדר עם כולם ושלא נס ליחו (מישהו מוכן בבקשה לברר את משמעות הביטוי הזה? מאיפה צמח, מה זה ליחו ולמה הוא לא נס? אולי הוא סתם נסוג לאור בלי מנוסה?).
אפרים הפלאי, שטירוף כמו שלו על הקווים ידע ליצר בזמנו רק מאמננו הלאומי בימיו הקוצפים, וגם אז ספק אם השתווה לו. אפרים שהתנהל אתמול עם ספסל קצר ובלי מחליף לרכז, ויכול-יכל להם לשליטי המדינה. אפרים שהגיע וידע שאם יפתח מספיק טוב, הוא יתפוס את מכבי חיה עדיין על הניצחון מול פנתינאייקוס ויוכל לשלוט במשחק מהרגע הראשון.
אפרים, שיכול לדבר אתכם שעות על גבי שעות על כדורסל, ויום אחד, כשהוא יהיה גדול, אולי הוא יהיה יו"ר מנהלת הליגה או איגוד הכדורסל או איך שייקרא הגוף שינהל את הליגה אז. כי יש לו חזון. וחזון יש לו.
על שני אלה, ארז כץ ואפרים בירנבוים, בנויה בני השרון עוד הרבה לפני שנוגעים בלי ניילון, האיש עם הצ'אקה מחצי מרחק בשמאל. צ'אקה מדוייקת מארבעה-חמישה מטר שנראית טבעית, אבל היא לא בהכרח הזריקה הנוחה ביותר בכדורסל. צריך טאץ' נאה כרפאל כדי לפגוע מהטווחים האלה ולא אבוש לומר, שניילון המכובד מזכיר לי, הממ, כחכח, הממ, אותי.
אותי, בימי המפוארים במכבי פ"ת, עת לא הייתי מחטיא מהטווחים האלה, אם כי אימצתי אז את הזריקה של קווין מגי הגדול עם חצי סיבוב לאחור, סיבוב דרך כתף שמאל ונפילה לאחור. ניילון מתעקש לעשות את זה אחרת. הוא פשוט בא, פייס-טו-פייס עם השחקן שלו ועולה מולו ברגע שהוא מרגיש שהשומר לא מכבד את הקליעה שלו ונותן לו עשרה סנטימטרים יותר מדי.
על כל אלה – ארז, אפרים וניילון – ודאי עוד נדבר בימים הקרובים, בטח אם יזכו בגביע. וגם אם לא.
