דייויד אימן אותי בעונת 1995/1996 בהפועל גליל עליון. הוא היה יסודי מהיום הראשון ועד האחרון. נהג להגיע מוקדם לאימונים, בערך שלושת רבעי שעה לפני פתיחת כל אימון. מבלי להיכנס לשמות, אני יכול לומר שיש מאמנים שמתייצבים לאימון רק דקות לפני פתיחתו ולפחות על פניו לא נראה שמקיימים הכנות ממשיות וקפדניות, כמו שבלאט נהג לקיים.

הוא תמיד הביא איתו דפים דמויי כרטיסיות של מכולת, ישב במזכירות ורשם כל מיני רישומים עד לתחילת האימון. לא מעט פעמים נהג לקרוא לשחקן כזה או אחר להגיע לחדר הוידיאו, כדי להסביר ולהדגים לו אלמנטים שונים. תמיד שאלנו אותו מה הוא עושה שם, במזכירות, לפני כל אימון, עם כל כרטיסיות המכולת שלו. הוא אמר: "אני לומד, אני עובד".

אני מדבר אתכם על בלאט שלפני הרבה שנים ויש להניח שלפחות חלק מהתכונות קיימות אצלו עד היום. כמאמן הפועל גליל עליון של אותה תקופה, הוא אהב מאוד לראות את השחקנים נעים הרבה ללא כדור, מה שפתח אפשרויות לשחקנים בעלי ראיית משחק לשבור הגנה במסירה אחת פשוטה. היתה לנו קבוצה לא גבוהה במיוחד, אבל הוא שם דגש על שחקנים בעלי אותו גודל ונפח, פחות או יותר, כמו למשל אנדרו קנדי, גור שלף ואני, ונהג לבצע חילופים אוטומטיים בהגנה בין שחקנים מהסוג הזה.

הוא אהב לחזור ולתרגל תרגילים עשרות ומאות פעמים באימון, תוך כדי חימום של חמש על אפס. כלומר, החמישיה רצה מצד אחד לצד שני של המגרש, ובכל פעם שהיא חוצה את המגרש היא מבצעת תרגיל אחר. הוא אהב שימוש בדלת אחורית והקפיד על מה שהוא קרא WALK THROUGH בבוקר של משחק ביתי. כלומר, העמיד את החמישייה על המגרש והעביר הסברים מפורטים לכל תרגילי היריבה והציע דרכי תגובה לבעיות שקבוצות שהעמידו בפנינו. כל שחקן ידע בדיוק את התפקיד שלו ומה דייויד מבקש ממנו, הן בהגנה והן בהתקפה. הוא עבד המון על הגנה ובה היתה גאוותו, והאמת היא שגם גאוותנו כקבוצה.

הוא הביא איתו סגנון מיוחד. מעבר לכך שהיה מאוד מחויך, חיובי, אבהי וקרוב (בין השאר, אולי מכיוון שבגליל האווירה היתה מאוד רגועה), הוא הכניס לליגה באותה עונה את הלחץ על חצי מגרש ולחץ על הכדור, שהיו אפקטיביים מאוד. זה היה דומה לסגנון שרואים בעיקר במכללות. גרמנו ליריבה אז ל-17 איבודים בממוצע עונתי.

אחד המשחקים שאני זוכר יותר מכל תחת בלאט, הוא הניצחון על פרטיזן בלגרד ביוגוסלביה, במוקדמות גביע אירופה למחזיקות גביע. הגענו לאולם פיוניר וניצחנו שם מול יותר מ-5000 קבוצה שנחשבה לטובה מאיתנו בשתי דרגות לפחות. שיחקנו שם ברוטציה קצרה יחסית, שכללה את גור שלף, אנדרו קנדי, אלון שטיין, פאנצ'ו הודג'ס, אסף דותן ואני, וגם אורן עמיאל שיחק זמן קצר.

זה היה לפני אחת עשרה שנים. ניצחנו שם 69-76, עם 26 נקודות של קנדי. אנשים לא התייחסו לזה כל כך, גם לא בתקשורת, ודייויד אמר אחרי המשחק שאנשים לא ממש מבינים מה עשינו שם ועד כמה ההישג הגדול. כשמביטים ברשימת השחקנים שהיו אז בפרטיזן אפשר להבין עד כמה ההישג היה גדול, כי היו להם שמות שכמעט כל אחד מהם הפך לכוכב ברמת אירופית עם הזמן ואני מתכוון לשחקנים כמו מירוסלאב בריץ', האריס ברקיץ' (שנהרג בינתיים), דיאן טומאשביץ', דראגן לוקובסקי, דיאן קוטורוביץ', ראטקו וארדה, אלכסנדר צ'וברילו, זוראן סטבאנוביץ'.

אחר כך, בגומלין, כבר היה שידור חי. הם באו לפה, נתנו לנו על הראש במחצית שנייה מהסרטים, והפסדנו 64-87.

אני מברך את בלאט בעקבות הניצחון על קלימאמיו בולוניה בגמר הפלייאוף האיטלקי, 68-69, והזכייה באליפות לאחר 1-3 בסידרה. הוא ראוי לזה.