אני מרגיש שמשהו גדול עומד לקרות כאן. מרגיש את זה, למען האמת, כבר מהקיץ מרגע שמונה דן שמיר למאמן הפועל ירושלים. מתוך ההסמכה שלי כפסיכולוג ומומחה לשפת גוף, אמנות המשחק והתנהגות בציבור (הסמכה שכמובן אין לי), אני חושב שגדל פה מאמן בכיר מאוד להרבה שנים קדימה.

מעידה לצורך עלייה. זה מה שעבר לי בראש כשראיתי את שמיר נע על הקו ביד אליהו ההיכל, משל היה רבנו פנחס הגרשוני בשעתו. איך סימן נואשות לשחקניו להזדרז בירידה להגנה (או מה שזה היה באותו רגע), ולפתע נפל והתברדק על המשטח כאילו הוא וויל ביינום בכבודו ובעצמו, לא פחות ולא יותר, בעוד כניסה חסרת סיכוי לסל מול שלושה שחקנים.

שמיר יודע לעשות דברים נכון. הוא יודע להצביע על בעיות, יודע לתקוף נקודות חלשות, יודע להפיק לקחים. אני לא רואה שום בעיה עם הניסיון המוצהר והבולט שלו להתאים את מאיר טפירו לצרכי הקבוצה, עד כדי הושבתו על הספסל בתחילת העונה לפרקים ארוכים. יכול להיות שהוא היה לחוץ ואובססיבי מדי לפני חודשיים-שלושה בניסיון להצמיד את מאירק'ה לתוכניות המשחק ולכדורסל כפי שהוא רואה אותו. אבל הרעיון הבסיסי היה נכון ונשאר נכון.

טפירו זכה בתואר הראשון שלו כי הוא עשה מינימום מעשים הירואים, מינימום טריקים שהקנו לו את הכינוי רבי מאיר בעל הנס. שום דבר לא צריך להיות מבוסס על נסים בכדורסל, עדיף תמיד להתכונן ולדעת טוב-טוב מה אתה רוצה מעצמך ואיך לבצע את זה.

שמיר העדיף בתחילת הדרך שלא להיות המאמן שתופס את הראש בכל פעם שטפירו הולך באוויר, נתקל בחוסם ומשנה החלטה בעשירית השנייה האחרונה ומוסר החוצה או ליריב. הוא רצה תנועה פשוטה, תרגילים ברורים, מצב שבו כל אחד יודע מה עושה. העסק נתקע, התקשורת קצפה ונעמדה על רגליים אחוריות, הקבוצה לא היתה מספיק טובה ומגובשת. המהלך היה קיצוני ומהיר מדי, יותר מדי שחקנים לא הצליחו עדיין להתחבר ולבטא את עצמם יחד.

עבר זמן, השינויים נעשו, מוריס הגיע במקום סליי, חג'ג' עולה במקום קוטה, פניני ומרקוביץ' משחקים יותר (לפחות בארץ, בזכות החוק הרוסי). שמיר הפסיק להלחיץ את עצמו בעניין של טפירו, ובמקביל המשיך לחלק עומסים ואחריות על יותר ויותר שחקנים. ואז זה קרה.

מאיר טפירו זכה בגביע הראשון שלו, בין השאר, כי הוא לא כפה את עצמו על המשחק, וכי ירושלים לא נכנעה לתכתיבים שהוא מציב כשהוא סופר-דומיננטי. היה לו משחק סולידי נגד בני השרון, עם מעט שגיאות, הרבה אסיסטים, לא יותר מדי זריקות ומעט נקודות. וזה היה אחד המשחקים הכי טובים של הפועל ירושלים השנה, ובמעמד החשוב ביותר עד עכשיו. יהיה לא נכון לחשוב שירושלים היתה טובה עוד יותר אם טפירו היה קולע 20. הפוך מזה, אני חושב שירושלים היתה טובה כל כך דווקא בגלל שטפירו היה חלק מהמערכת. לא בולט מדי, לא זניח מדי.

דווקא העובדה שזו לא היתה הפועל 'טפירו' ירושלים, אלא קבוצה שכל אחד נותן בה מעל ומעבר בפרגון ובאחווה הדדית (איכס, איזה מלים דביקות, אבל ככה בדיוק הקבוצה נראתה), נותנת תחושה טובה מאוד לקראת המשך המשחקים שלה ביול"ב קאפ והליגה. המשחק במלחה נגד מכבי ת"א עומד להיות פיצוץ. הפיינל פור צפוי להיות סדרה של פיצוצים.

ודן שמיר הוא מאמן תותח. השם שלו ירוץ פה חזק וגבוה עוד הרבה מאוד שנים.