מ.י. התקשר אתמול בקריזה טוטאלית. כהרגלו, אגב. "מה הפעם, מ.?", התחלתי את השיחה בעייפות ובבוטות-מה כאחת, כי אדם גדול הוא מ., ובכל המובנים, אבל כשהשיחות הנזעמות שלו מתנגשות עם שעת האמבטיה של נסיכה א' ושעת האוכל של נסיכה ב', או להפך, אין לי ממש סבלנות אליו, מודה. "מה הוא חושב לעצמו הסלע הזה? מי הוא בכלל?", זעק האיש, "סטיב נאש פצוע אז הוא מחרים את האול-סטאר? את האול-סטאר? מחרים??? השתגע לגמרי היו"ר הזה שלך!".

לקח לי כמה שניות להבין כי כוונתו של מ. לפינה הפופולרית "רואים עולם", בפינה השמאלית העליונה כאן ממש, במסגרתה התבטא לאחרונה יו"ר הדירקטוריון בגנות המשחק שייערך ביום א' בלאס וגאס (על רקע תמונה ממש לא מעודכנת של הגאון מפיניקס, אם יורשה לי). "הצדק עימך מ.", עניתי לאחר ששחזרתי בזכרוני הרעוע חלק מהטקסט, "אכן טועה היו"ר ובגדול. לא ממש, ולמעשה - ממש לא צריך היה לחכות לכתף הפצועה של הקנדי - שאגב לעולם לא נשכח ולא נסלח שלדעת בוחרי האול-סטאר לא היה מספיק טוב כדי להיבחר לחמישיית המערב - כדי להגיע למסקנה שאין שום סיבה הגיונית לצפות באירוע המיותר הזה".

מ. השתתק באחת למשמע הצטרפותי המיידית לדברי הכפירה, שמבחינתו מהווים גם פגיעה ישירה בציפור נפשו (אחת מהן, לפחות. עם כמות הכדורסל שהאיש צורך יש לו לדעתי שובך שלם). "כבר שנים ארוכות שהאול-סטאר לא מעניין אף אחד אצלנו בבית, אפילו לא את הכלב", מיהרתי להכות בברזל בעודו רותח, "נכון שזה בעיקר בגלל שאין לנו כלב, אבל גם בגלל שהוויקאנד הזה פשוט, אין מלה טובה יותר, מ-ש-ע-מ-ם. צר לי מ., זה לא רק המשחק המרכזי עצמו, שמזה אני לא יודע כמה שנים הוא לא יותר משכונתי ונטול הגנות, אלא גם כל האירועים הנלווים אליו לאורך סוף השבוע, שפעם אכן היה בהם משהו, ואפילו יותר ממשהו, אבל היום - נאדא מוחלט".

כאן התעשת מ. ודרש הסברים, נימוקים ודוגמאות מהטקסט. "בשמחה ובששון ידידי", השבתי, "טול למשל את תחרות ההטבעות. אחרי שבמשך השנים שיפשפנו עיניים, ולא מחמת השעה המאוחרת, מול ד"ר ג'יי, ג'ורדן, דומיניק ווילקינס, קובי, וינס קארטר, ספאד ווב, לארי נאנס, ואפילו סדריק סבאלוס מכוסה-העיניים - אתה מצפה שנתלהב, עם כל הכבוד, מנייט רובינסון? מטיירוס תומאס? או אולי מג'ראלד גרין, שלאור מצבה של בוסטון שלו עדיף שיטביע את יגונו במשקה ולא כדורים בטבעת".

"בתחרות השלשות המצב אמנם משופר מעט, לאור השתתפותם של שישה צלפים ראויים, בראשות נוביצקי וארינאס, אבל בינינו מ., אפילו אתה הודית בשעתו שאחרי הת'רי-פיט של לארי בירד שאין-שני-לו בשלוש השנים הראשונות של התחרות, אי-שם באייטיז, או לפחות אחרי הת'רי-פיט הבא בתור, של קרייג הודג'ס מהבולס, אפשר וצריך לסגור את הבסטה הזו".

"ומה עם הרוקי'ז נגד הסופמור'ז? שם תמיד יש לא מעט כדורסל והרבה טראש-טוק", ניסה מ. בקול ענות חלושה משהו. "עזוב-עזוב", ביטלתי באחת את הטיעון המגוחך, "אם תצליח לציין בפניי רגע אחד מהמשחקים הללו שנוכל להגדירו כבלתי נשכח, אכתיר אותך לאלתר כגדול מכולם בכל הזמנים, מדרגה אחת מעל מג'יק".

"אז הנה משהו שבטוח ידבר לדינוזאור תאב נוסטלגיה שכמוך", ניסה מ. מוצא אחרון, "השוטינג-סטארז: תחרות קליעה בין ארבע קבוצות, שמציגות כל אחת כוכב עכשווי, שחקנית WNBA מובילה וכוכב עבר. שים לב, ידידי, שים לב מי משתתף הפעם. סן אנטוניו עם טוני פארקר, קנדרה ווקר ו'אייסמן' ג'ורג' גרווין בכבודו ובעצמו, שיקאגו עם בן גורדון, קנדיס דופרי וסקוטי פיפן, דטרויט עם צ'ונסי בילאפס, סווין קאש וביל ליימביר האכזר, ולוס אנג'לס עם למאר אודום, טמקה ג'ונסון ומייקל קופר, האיש והגרביים עד הברך! נו, נראה אותך מוצא משהו רע להגיד על זה?".

"מה אגיד לך מ.", נאנחתי בלאות, "לא שלא מעניין אותי ברמה כלשהי אם אייסמן הגדול עוד פוגע, או אם ליימביר יתבלבל לרגע, ובזמן שקופר מנסה שלשה יבצע עליו הורדת זקיף, משל שניהם היו עדיין משני צדי המתרס בסדרות הגמר של 88' ו-89' - אבל בשביל זה לקום באמצע הלילה? צר לי, בדיוק כמו שקורה עם גמר הגביע הניגרי, הסופרקאפ של שבדיה או כשהרוטוויילר של הפרידמנים שוב תוקף אותך אחרי שלקחת לו את הדובי-צעצוע - תצטרך להסתדר בלעדיי".

shaharhermelin@gmail.com