החלטתי לרדת מדאלאס, לעזוב אותם במנוחה. לא הגיע להם ויכול להיות שפט ריילי הגדיר את זה הכי נכון, כשאמר שהעונה הזו היתה בעצם הזמן של מיאמי לקחת תואר. הוא צודק. פייטון, מורנינג, שאקיל הם שלושה זקנים שלא היו מצליחים לגרום לשאיפות שלהם לנצנץ גם בעונה הבאה. זה היה עכשיו או לעולם לא.

כחובב כדורסל אירופי יותר מאשר NBA, מאוד קיוויתי שדירק נוביצקי יקח את דאלאס עד לתואר, כדי להדהים את האמריקאים גם אצלם עמוק בתוך הבית, בליגה עצמה, ולא בעוד טורניר עולמי בו הם יכולים לטעון שהאירופים יותר מתורגלים ויותר מודרכים ומנוסים מנבחרות הכוכבים שהם שולחים. זה לא קרה, בין השאר כי נוביצקי הוא אמנם כוכב גדול, אבל לא הגיע לרמת היציבות, האחריות והקלאס של הכי-הכי גדולים. ווייד, בראיינט, לברון. כאלה.

אז אני נוטש את האהדה לנוביצקי בלי בעיה ומסתפק ביודוניס האסלם, הפורוורד של מיאמי, ששיחק בליגה הצרפתית עם שאלון סור-סון ב-2002/03, הקבוצה של אורי כהן-מינץ. היו לו 17 נקודות ו-10 ריבאונדים במשחק האליפות, הדאבל-דאבל הראשון שלו בסדרה ובערב הכי חשוב.

בשלוש פסקאות, ומבלי לבלבל את המוח יותר מדי, הסיפור שלו צריך להיות נר לרגלי כל כדורסלן אמריקאי ממוצע שלא נבחר דראפט ומרגיש שלמרות קריירה ארוכה וטובה ומלאה במכללות, מישהו החליט לשים עליו פס. אז הוא נבחר בדראפט ה-CBA ולא ב-NBA, והוא יצא לשחק באירופה מיד לאחר המכללה, והוא בטח לא חשב שהיום הזה יגיע. אבל בזכות עקשנות ונתונים פיזיים יוצאים מהכלל, הוא מצא את עצמו לוקח אליפות כחתיכה מאוד חשובה בפאזל של מיאמי.

17 נקודות ו-9 ריבאונדים היו לו בממוצע בליגה הצרפתית, ואני זוכר אנשי תקשורת שם נהנים מאוד לדווח עליו ולראות אותו משחק. היה ברור שהוא שייך לליגה של הגדולים, אם כי סימני חוסר ליטוש בולטים במשחק שלו
עד היום. דאלאס הימרה לאורך רוב המשחק ואיפשרה לו זריקות חופשיות מחצי מרחק, גם מפני שידעה שהוא עלול להסס וגם כדי שנוביצקי יוכל לעזור בריבאונד הגנה.

האסלם לקח ופגע. וככה בדיוק נפתחים סיפורי אגדות. זו שלו, הפרטית, ואלו של שחקנים צעירים אחרים שיתחילו בסטטוס שלו, ויוכלו להציב לעצמם את יודוניס האסלם כמודל.