הרשו לי לפתוח הפעם במשהו מהטלוויזיה. כן-כן, טלוויזיה אמרתי. אחרי שחופשי מוקדשים כאן קטעים ל"24", שהחל מעונתה השנייה יכולה בשקט להתהדר בתואר - וסליחה מראש על חילול הקודש - הדבר הכי מופרך שנראה כאן מאז החלו השידורים הישירים מהכנסת, החלטתי פה אחד שגם לי מותר.

(הערת יו"ר הדירקטוריון: אמירה לא מקובלת כלל ועיקר. הרמלין, אתה מסתכן בעמידה נוספת לדין משמעתי בתוך פחות מחודש. לא בטוח שזה כדאי. המשך נא).

אתמול שודר בערוץ 10 הפרק הראשון של "הכוח" - תכנית ריאליטי שבה עומדים במבחן עשרה מתקשרים, הילרים, מדיומים ואקסטרה-לארג'ים, הטוענים שיש להם כוחות על טבעיים כאלה ואחרים. ראיתי כמה דקות והשתעשעתי קשות. אחת טוענת שאת כוחותיה היא שואבת ממלאכים ופיות (נסיכה א' התעניינה לאלתר אם יש מצב לדיבור צפוף עם פיית השיניים, שהמתנות שלה התדרדרו לאחרונה לטעמה), אחד רואה את העתיד (אבל כנראה שלא את הפדיחה שתצא לו בסוף מההשתתפות בתכנית) וכן הלאה וכן הלאה. אבל כשנמוגו הדי הצחוק, נזכרתי ב"אמייזינג ריצ'רד", ובכך שלפעמים לא כדאי לפסול את הדברים האלה כבר על הסף.

באביב 1988 ביקרתי לראשונה בחיי בארה"ב - נסיעה של כמעט חצי שנה במהלכה הייתי וראיתי המון, כולל כמובן את השלבים הסופיים של פלייאוף ה-NBA. בזמן שסדרת הגמר בין הלייקרס לפיסטונס עמדה להתחיל, ביקרתי את פול בסנטה אנה, קליפורניה. הכרנו שנה קודם, כשהוא הגיע לעבוד וללמוד עברית בקיבוץ. מופרע חיובי על כל הראש, סולן להקת פאנק-רוק בשם Public Humiliation, שחוץ מחבריה ומהוריהם לא חושב שמישהו שמע או ישמע עליה, ובמקביל - פריק של מיקי מאוס ודיסנילנד. כזה מין איש.

שלושה ימים הייתי אצלו. ביקרנו בדיסנילנד, כמובן, הוא ניסה נואשות לשכנע אותי להצטרף אליו ואל חבריו למשחק "broomball" (מין הוקי קרח שמשחקים אותו עם נעלי ספורט ומטאטאים קטנים, ומי שיורד מהזירה בריא ושלם מוחרם לאלתר על ידי שאר השחקנים) ונאלץ להסתפק בכדורסל סטנדרטי בשכונה, ואז הגענו לדבר על "אמייזינג". כלומר, פול הגיע.

בבוקר משחק מספר אחת בסדרת הגמר, הוא הודיע לי חגיגית שהיום הולכים להרוויח כסף על ההימור הכי בטוח בעולם. ניסיתי להסביר לו שהדבר הכי בטוח לגביי בתחום ההימורים, הוא שאני בחיים לא מהמר. לא קלפים, לא רולטה, לא מכונות מזל ולא בינגו. מקסימום חמישה שקל על שני ריבועים בלוטו או שני טורים במשחק-העוסק-בספורט-שלא-יוזכר-כאן-בשמו. מקסימום.

פול חשב על זה רגע, ואז הודיע חגיגית וחד משמעית שאני דביל. "אתה לא מבין", הוא אמר, "אני מדבר איתך על 'אמייזינג ריצ'רד' - המדיום הכי מדהים בתחום הימורי הספורט, שפשוט אי אפשר ליפול אצלו. זה משהו בטוח. ב-ט-ו-ח. בטוח כמו, כמו... כמו שהקיבוץ שלך נמצא בגליל". "אה, אם ככה אין שום בעיה והתלבטות", עניתי, "מכיוון שהקיבוץ שלי נמצא בעמק יזרעאל תודה ושלום". "בסדר", נכנע הפסיכי, "אז לפחות תבוא איתי ל'אמייזינג' ורק תסתכל ותקשיב, או-קיי? אם תשתכנע שגם אתה רוצה - יופי. אם לא - לא צריך. הולך?". הולכים.

"אמייזינג" ישב על שרפרף מחוץ לאחת המסעדות הפופולריות בעיר. במבט ראשון, שום דבר בו לא נראה אמייזינג, אולם מאחר ששמו האמיתי לא היה בדיוק קתרין זיטה-ג'ונס, לא התרגשתי מהעניין. הוא החזק את ראשו בין ידיו ומלמל דברים לא ברורים, משל היה מאנשי מכבי ת"א אחרי חצי הגמר מול בני השרון. כעשרה מהמרים פוטנציאליים התגודדו סביבו וחיכו בדממה למוצא פיו.

חמש דקות ארוכות-כנצח מאוחר יותר, הרים האיש את ראשו ופקח את עיניו. "איטס קריסטל-קליר טו מי", הוא הצהיר בקול בטוח, "דטרויט פיסטונס, בסוויפּ". עוד בטרם נדמו הדי ההצהרה הדרמטית והמפתיעה, התפזרה החבורה בריצה מטורפת. "בוא כבר", צעק פול ומשך בידי, "חייבים להגיע לסוכנות של אדי לפני שהבלגן יתחיל. פיסטונס בסוויפ, פיסטונס בסוויפ, לפחות 500 דולר אני שם על זה".

"תגיד לי, דפוק שכמוך", ניסיתי לשווא לצנן את התלהבותו תוך כדי ריצה, "הקשבת בכלל למה שהוא אמר? איזה פיסטונס בסוויפ בראש שלך? באמת נראה לך שהם ינצחו את הלייקרס, ועוד על האפס? לא חראם על הכסף שלך, כלומר של אבא שלך?". "זו בדיוק הנקודה", הגיעה התלהבותו של פול לשיאה, "בגלל זה 'אמייזינג' הוא אגדה כאן באזור. כל נבואה שלו מתגשמת - אבל הפוך! אם הוא אמר דטרויט בסוויפ, שמים הכל על ההפך המוחלט - לייקרס בשבעה. הבנת?". "עזוב אותי, פול", הצלחתי במאמץ עליון לחלץ את זרועי מלפיתתו, "אם בא לך לזרוק את הכסף לכל הרוחות, בי מיי גסט, מצדי אתה יכול להצטרף אליו. לי יש אוטובוס לסן פרנסיסקו לתפוס".

כמה חודשים אחר כך, כשחזרתי ארצה, חיכה לי מכתב מפול. בעצם פתק: "אם רק היית מקשיב לי אז ושם מאה דולר, היית יכול עכשיו להיות עשיר הרבה יותר.Isn't that Amazing?...".

ומשהו בקצרה

השבוע הורמה כאן באתר כוסית לזכרו של שני כהן, כדורסלן מוכשר שנהרג בגיל צעיר בתאונת דרכים. פגשתי אותו במגרשי העמק מגיל הנערים, נדמה לי, ועם כל הצער הרב על מותו - הנה משהו קטן, ואפילו נחמד ומשעשע, שאני משתמש בו עד היום בזכותו של שני.

בעונה בה שיחק במדי הפועל עפולה בליגה הבכירה, זכיתי להיות זה ששידר את המשחקים בכבלים. לאורך העונה ישבו לצדי מספר פרשנים, ובהם בוב גונן האחד והיחיד. באחד המשחקים אותם פירשן בוב, היה שני ביום מדהים. הכל הלך לו, כולל מוּבים שגם הוא לא ידע שהוא מסוגל לבצע.

פירגנו לו רבות ועמוקות לאורך השידור כולו, אבל כשהפניתי את תשומת לבו של בוב לכך שבמאזנו של שני רשום כבר מספר-שיא של 35 נקודות או משהו כזה, שתק האיש לרגע ואז שלף את המשפט שמבחינתי הפך לאגדה: "Man, it's not a career-high. It's a career!".

shaharhermelin@gmail.com