האופן בו נראות ומשחקות השנה קבוצותיהן של האדונים הנכבדים ספאחיה ורפשה - שכידוע לכולם וכמו שנכתב ונאמר מיליון שבע מאות ושלוש עשרה אלף ארבע מאות ואחת פעמים או משהו כזה: הינם מגדולי המאמנים שבאו מהמדינה ההיא ממנה יצאו כל הגדולים ההם וכו' וכו' וכו' - מעלה אי-אילו-די-הרבה-ובעצם-המון תהיות. הגדולה שבתהיות אלו, לפחות מבחינתי, הינה שאולי, חס וחלילה, בלי לפגוע באף אחד, באמת רק אולי - הם לא כאלה גדולים כמו שכולם עשו מהם כל השנים האחרונות. אולי?

עם, ואולי בלי קשר, זה מזכיר לי סיפור. למעשה - פרק נוסף ברב המכר המצליח ביותר בחלקו הדרומי של בית הרמלין בין דצמבר 88' לינואר 89': "עלילות שחר בטיולו הראשון בארצו של הדוד סם". בראשית יוני 1988, אחרי ביקור בקליפורניה ומפגש עם חברים ועם 'אמייזינג ריצ'ארד' המופלא (ומי שאין לו משהו יותר טוב לעשות יכול להיזכר בזה כאן) - חזרתי מזרחה, לניו יורק. הייתי כמה ימים בעיר הגדולה עצמה, ראיתי את תחזיתו של 'אמייזינג' "מתגשמת" במלואה ואת הלייקרס מנצחים את הפיסטונס בשבעה משחקים היסטריים-למדי, ואז ארזתי שוב את החפצים והצפנתי כמה עשרות קילומטר לעיר מונרו. ליתר דיוק - לקמפ מונרו.

לקמפ מונרו הגעתי במקרה. לא באותו יום בו נחתתי בו פיזית, אלא עוד בשלב תכנון הטיול. לגמרי בלי כוונה הסתבר, שאותה סוכנת נסיעות אצלה הזמנתי כרטיס, ייצגה בארץ חברה שתפקידה לספק מדריכים למחנות הקיץ המפורסמים בארה"ב. המדובר במחנות בתנאי פנימייה מלאים, אליהם מגיעים ילדים מגיל 6 (!) עד 15-16 לתקופה של שמונה-תשעה שבועות תמימים. כמה מחבריי האמריקנים טוענים, כי בכלל מדובר ב"מחנות הורים", כלומר מוסד שבזכותו ההורים מקבלים חופש מהילדים בתקופה הבעייתית ביותר בשנה.

בקיצור, לאחר בדיקה מקיפה ויסודית של כל כישוריי (4.7 שניות הספיקו לגמרי) הוצע לי לשמש מדריך כדורסל במחנה, ובתמורה תממן החברה את הטיסות, השהייה במחנה פלוס דמי כיס. מה רע? גם חיסכון לא קטן וגם חוויה. הסכמתי, והאמת שממש לא הצטערתי. חוץ מהחיסכון הפיננסי, היה מרתק מבחינה אנתרופולוגית (נסו לשהות תשע דקות, לא תשעה שבועות, באותו מתחם עם 300 ילדים אמריקנים, 98 אחוז מתוכם יהודים מהמעמד הבינוני-גבוה, ואחר כך דברו איתי. או עדיף עם הפסיכיאטר הקרוב למקום מגוריכם), בסגל ההדרכה פגשתי מלא חבר'ה נחמדים מכל העולם, והאמת היא שלהבדיל מרובם - גם לא עבדתי קשה מדי.

וכי מדוע - המדריכים במחנה נחלקו לשני סוגים: מלווים ומקצועיים. המלווים הם אלה שצוותו לקבוצה מסוימת, וליוו אותה לכל מקום ולכל פעילות - משהו כמו משבע וחצי בבוקר עד כיבוי אורות בתשע וחצי. המקצועיים, לעומתם, שתפקידם להעביר לילדים שיעורים במגוון הגדול מאוד של פעילויות המוצעות במחנה (רשימה חלקית ביותר: כדורסל, חץ וקשת, התעמלות מכשירים, שחייה, טניס, רכיבה על סוסים, הספורט-שאין-לנקוב-כאן-בשמו, מחשבים, אמנות, חתירה בקאנו, דרמה) - קיבלו לידם מערכת שעות ממש כמו בבית ספר, ובכל יום העבירו בין ארבעה לשישה שיעורים של 45 דקות כל אחד, וזהו. אחלה ג'וב.

אחרי משהו כמו שלושה שבועות של עבודה עם חבר'ה מקסימים, אבל ברמה מקצועית בינונית ומטה, הרבה מטה, הגענו לדבר האמיתי מבחינת החניכים והאמריקנים שבין המדריכים: האינטר-קמפ'ס, ההתמודדויות מול המחנות השכנים. רק אם השתתפתם פיזית באירוע שכזה, יש לכם מושג לאילו רמות פסיכוזה זה יכול להגיע. אמריקנים ותחרות זה כמו חבר כנסת וכסא - אי אפשר להפריד ביניהם. ובקטע של "לשחק למען כבוד המחנה בלה-בלה-בלה", התחרותיות והרצון לנצח שוברים את כל השיאים.

לאורך הקיץ היו התמודדויות בכל מיני ענפים, פעם אצלנו ופעם בחוץ. כך למשל, אחד משיאי הקיץ היה טורניר הוקי באולם, שקמפ מונרו מארח כבר 20 שנה ברציפות, ושכהומאז' ליהודי הנפלא והמיוחד שעדיין מנהל את המחנה, סטנלי פלסינגר, נקרא כמובן "סטנלי-קאפ". באותו קיץ ספציפי זכו בחורינו המצוינים בגביע בזכות שער-זהב בהארכה, ומי שלא ראה את החגיגות והדמעות בסיום, לא ראה חגיגות ודמעות בחייו.

תוך כדי העבודה השוטפת, הסתבר לי שעליי לארגן נבחרת של סגל ההדרכה, למשחק המסורתי עם הסגל המקביל של אחד המחנות הסמוכים. התפלאתי לראות שחבריי המדריכים, אותם התרגלתי לראות ששים אלי קרב בכל הזדמנות דומה, לא הפגינו מי יודע כמה התלהבות לקראת המשחק. מה קורה? התעניינתי. "כלום, פשוט כבר שנים שהם משפילים אותנו במשחק הזה ודי נמאס לנו", הודה אחד החבר'ה בעיניים מושפלות. כאלה טובים? תהיתי. "זה לא השחקנים, זה המאמן שלהם", באה התשובה, "הוא מליגה אחרת. באמת מליגה אחרת. הוא היה בצוות של דין סמית' האגדי בצפון קרוליינה!".

פֶר, איי ווז אימפרסט. הרי השם דין סמית' לבדו מעורר חרדת קודש, ולאור הסנדרטים שמן הסתם העמיד האיש מבחינת עוזריו, אין ספק כי אותו מאמן תותח רציני הוא. אכן צרה. לא משנה, התארגנו, קיימנו כמה אימונים והאמת שהתרשמתי שיש לי קבוצה לא רעה בכלל. חלקם היו שחקנים בקבוצות התיכונים שלהם, חלקם היו בוגרי אינספור שעות של משחקים בשכונה. מצבנו נראה לי סביר פלוס.

ערב המשחק, שנערך לשמחתי באולמנו הביתי, הגיע. כמו בכל התמודדות מסוג זה, היה האולם מלא. החניכים הבוגרים יותר קיבלו אישור מיוחד להגיע ולעודד, המדריכים ומנהלי המחנה התייצבו בהרכב מלא והכל, כמו שאוהבים לומר אצלנו, היה ערוך ומוכן לכדור הפתיחה. בזמן החימום בחנתי ממושכות את המאמן המדובר של היריב. הוא עמד בפינה בידיים משולבות אחרי הגב, משל היה מיקי ברקוביץ' ו/או דורון ג'מצ'י בזמן ראיון, ועל שפתיו חיוך של "אני יודע משהו שאתם לא". לידו ניצב, רועד-משהו, איזה עוזר מאמן שהחזיק בידיו קלסר בעובי של אנציקלופדיה בריטניקה, ומדי פעם ניגש לבוס, לחש באזנו משהו ולא היה מאושר ממנו כשהערתו התקבלה בהנהון קטנטן וממצה. חכה יה-שחצן, חכה. חשבתי לעצמי. שיהיה דין סמית', דין מרטין או דני דין - אנחנו כבר נראה לך מה זה.

המשחק התחיל, והחבר'ה שלי פשוט התנפלו על הקבוצה השנייה כאילו אין מחר. מאחר שאי אפשר בשלושה ימים של הכנות ללמד יותר מדי, הלכתי על הבסיסי ביותר והמטריף ביותר: לחץ על כל המגרש ואגרסיביות מהרגע הראשון. בהתקפה, היו לי שני סקוררים לא רעים, פלוס לא מעט חוטבי עצים ושואבי מים שסידרו חסימות ולקחו ריבאונדים וזה הספיק. הקבוצה השנייה? כלום. שום דבר. שום דבר שאפילו לא דומה לכלום. לא תרגילים נגד לחץ, לא תרגילים בהתקפה, לא תנועה, הגנה אישית אנמית ואזורית מתואמת כמו לשכת ראש הממשלה ומשרד הביטחון. פה ושם פיק-אנ-רול וזהו. שכונה-שכונה. לא עזרו כל הטיים-אאוטים שהוא לקח והדפדופים הנואשים של עוזרו באנציקלופדיה. עשינו להם בית ספר. פשוט ככה.

עם השריקה לסיום המשחק (ועוד לפני החגיגות, הדמעות וכו') ניגשנו כמקובל ללחוץ את ידי המנוצחים. "שיחקתם נהדר", החמיא לי המאמן המובס, "איפה הוכשרת כמאמן?". "סתם, באיזה שהוא מקום בישראל, אתה בטח לא מכיר", אמרתי, "אבל שמעתי שאתה טאר-היל אמיתי".

"כן, היתה לי הזכות לבלות כמה שנים בצפון קרוליינה", הוא ענה במין סתמיות לא ברורה לי. "היי, אל תצטנע לי. בכל זאת, להיות בצוות של דין סמית' זה לא משהו שכל אחד יכול להתגאות בו. בטח למדת ממנו המון כדורסל", הקשיתי. "ככה, אתה יודע, פה ושם", באה שוב תגובה לא מובנת. עכשיו זה כבר הרגיז אותי. "פה ושם? רבאק, זה דין סמית'! אפשר ללמוד אצלו מכל דבר, אפילו מהעטיפה של הסנדביץ' שהוא זורק לפח, לא ככה?". "אולי, אבל גם לעטיפות האלו לא ממש הגעתי. בזמן האימונים והמשחקים תמיד עמדתי בכניסה למנהרת השחקנים, ובזמן התדרוכים הרי לא נותנים לקציני האבטחה להיות נוכחים בפנים"...

shaharhermelin@gmail.com