דייויד אנדרסן. האיש עומד בראש הרשימה בלי ספק בכלל. האוסטרלי בעל הדרכון הבריטי (פעם אחת צריך לעשות בזה סדר), נפצע קשה ברגלו במשחק חוץ של צסק"א מוסקבה קצת לפני תחילת הטופ 16. הרוסים הביאו במקומו את הבלגי של רומא, תומאס ון דן שפיגל, כדי להמשיך הלאה. לא נתנו להם יותר מדי סיכויים, החיסרון של אנדרסון נראה משמעותי מדי. והם המשיכו הלאה, בלי השחקן הגבוה המשמעותי ביותר שלהם. והם המשיכו והמשיכו וזכו ביורוליג. בלי אנדרסן. ואם זו לא באסה עמוקה ברמה האישית, אני לא יודע מה כן.

ליאור ליובין. העונה האחרונה היתה כנראה העקומה ביותר שהיתה לו. זה התחיל עוד בקיץ שעבר, כשנאלץ להחמיץ את האימונים והמשחקים של נבחרת ישראל. המשיך לקבוצה האוקראינית שלו, מאריופול, כשהתברר לו עם הזמן שהוא מתקשה לחזור מהפציעה ושאת המקום שלו כרכז תפס חאליד אל אמין. הסיפור הסתיים עם אפולון פטראס בשבועות האחרונים של העונה, וזה היה עד כדי כך לא מעניין שאני באמת לא יודע להגיד כרגע אם אפולון הצליחה להישאר בליגה או לא. כל כך לא מעניין, שאני מתכוון להשאיר את הפרט הזה מחוץ לטווח הידע שלי. ירדה? אז ירדה. נשארה? אז נשארה. חשוב יותר שליובין יוכל לחזור הכי מהר לכושר מלא, ולמצוא מקום שמתאים לו מכל הבחינות. הנה, ליאור, קבל תזכורת לגבי הפוזה הראויה ביותר לך. נעים להיזכר, הא?

צביקה שרף ומולי קצורין. גם להם זו היתה עונה עקומה. עבור מאמנים כמו שניהם, שנמצאים כל כך הרבה שנים בעסק וכל כך אוהבים לאמן, לשבת בצד עונה מלאה זו מכה משמיים. אז אוקיי, שרף פירשן משחקים וקצורין ניהל בחלק מהעונה את מחלקת הנוער של נתניה ואפילו שימש יו"ר איגוד השופטים לשלושה שבועות או פחות. שניהם יודעים שזה לא זה והיו מוותרים בקלות על העיסוקים האלה לטובת ג'וב טוב כמאמנים ראשיים. קצורין הפציץ ראשון עם משרה חביבה אצל אלופת צ'כיה שמחכה לו עם פתיחת העונה הבאה, בעוד שרף ממשיך לחפש וישב בינתיים עם עירוני נהריה. תיכף יהיה לשרף קיץ עמוס עם הנבחרת, אבל מבחינתו לא פחות חשובה התקופה שתבוא אחריה. יאללה, להתיישר.

ולימיר פראסוביץ'. המאמן הקרואטי של טאו ויטוריה, שהגיע באמצע העונה, קיבל הרבה שבחים על ההצלחה שלו למרות ניסיון מועט כמאמן. הכל טוב ויפה ונאה כרפאל, אבל אילו סיומות מחרידות היו לו: בומבל'ה רצחנית על הראש ממכבי ת"א בפיינל פור של היורוליג, מכה לא פחות כואבת בגמר הפלייאוף הספרדי נגד מלאגה וסוויפ לא סימפטי. באמת עונה יפה, וליקו (אם זלימיר זה ז'ליקו, למה שולימיר לא יהיה וליקו), אבל מה עם הסיומת?

ערוץ הספורט. את זה אף פעם לא ממש הבנתי. משדרים כל העונה את הפועל ת"א נגד אשקלון בנוקיה לעיני 128 איש ו-2000 בבתים; מצפינים עד לגליל כדי לשדר שם את עירוני ר"ג או משהו; מבססים את "ערב הכדורסל של ישראל" סטייל שירים ושערים טלוויזיוני; עושים קידומים, פרומואים וכאלה, שיר מיוחד שמלווה את הליגה. באמת עבודה גדולה סביב מוצר בעייתי. וכשמגיע משחק הגמר של העונה, הראשון בתולדות הכדורסל הישראלי שאפשר להכריע אליפות באמצעותו, מי משדר את המשחק? ערוץ 10. נו, אז מה עשינו פה? עזבו אותי עכשיו מענייני כספים. רק שאלה אחת לי: מ-ה ע-ש-י-נ-ו פ-ה?

יעקב ג'ינו. הפוך, אלטמן, הפוך! הכל הלך הפוך ליענקל'ה המסכן (למה באמת אף אחד לא קורא לו יענקל'ה, אתמהה עד בלי קץ). נפצע לו זר, שניים אחרים קיללו שופט, אחד לא רצה לעלות לשחק, אחד הגיע והתברר שהוא לגמרי לא מתאים, כל מיני שיט כאלה. ואחרי זה הוא רב עם השופטים, או שמא היה אקוניס האלדד, מי יכול לזכור או לרדת לעומקן של בעיות כבדות משקל מסוג זה. איכשהו הכל התנקז למתקפה אחת גדולה נגד סנדלר, יו"ר השופטים. יענקל'ה סנדלר. דומני, אם כי איני מתחייב, שידו של יענקל'ה ג'ינו היתה בסופו של עניין על העליונה מאחר שהיענקל'ה האחר התפטר.