לפעמים, יכולה כתיבת טור להיות קשה כקריעת ים סוף. מינימום. הרעיון הזה לא מוביל לכלום, המחשבה ההיא מוליכה למבוי סתום, ועל הנקודות האלו והאלו כבר כתבו מאה פעם ביממה האחרונה. כך יכולות לחלוף להן שעה-שעתיים ללא הברקה אחת, ממש כמו לא מעט משחקים בליגת העל שלנו. לעומת זאת, לפעמים מספיק להיות זבוב על הקיר, או סתם משתתף פאסיבי בדיון בו בכלל לא תכננתם להיות נוכחים, כדי לקבל השראה ושהדברים פשוט יכתבו את עצמם בעצמם.

זה מה שקרה לי אתמול, כשנכנסתי לאחד מבתי הקפה באזור מגוריי. המקום אינו ידוע דווקא עקב נטיותיו הספורטיביות. למעשה, לא זוכר שאי פעם שמעתי שם איזה שהוא דיון הקשור לספורט (למעט, אולי, "איזה חתיך ההוא ממכבי!"). הפעם, ישבה סביב אחד השולחנות חבורה נמרצת וקולנית, שניהלה דיון סוער סביב סוגיית "כסף או משחק". אכן, רשמתי בפנקסי הוירטואלי (משל הייתי הגמד סיפורון וכנפיו הצבעוניות. מי שלא מכיר - או שאין לכם ילדים עדיין, או שהיתה לכם ילדות עשוקה ביותר. או גם וגם) - נושא מצוין וראוי מאין כמוהו לדיון.

ולמה שלא נאמר משהו בעניין הדקות הבודדות, אם בכלל, שמקבלים העונה שחקנים כמו יניב גרין, שרון ששון ונואל פיליקס המכבים (אליהם הצטרף עכשיו גם יותם הלפרין, ששב לשחזר כקדם את שלוש שנותיו האחרונות במועדון), ארז מרקוביץ' הירושלמי ולהבדיל אלפי קילומטרים ומיליוני דולרים - החבר שאראס, הלוחם למען המדינה המוזהבת. זוהי שאלת מאות אלפי הדולרים, תרתי משמע: מה באמת מעדיפים השחקנים עצמם - כסף, או דקות פרקט.

על מנת שלא תהיינה אי הבנות, אין לי שום כוונה להיכנס לכיס של איש מביניהם. שיהיו בריאים ויאריכו ימים ושנים לרוב - איש-איש והחוזה עליו חתם. אבל מעניין אותי, באמת מעניין אותי, האם מה שנכנס לבנק מצליח להרגיע, שלא לומר לדכא, את התשוקה הגדולה ביותר והטבעית ביותר של כל כדורסלן, ובעצם של כל מי שעוסק בספורט קבוצתי - להיות על המגרש. להיות חלק אינטגרלי מחוויית המשחק עצמו.

שהרי סוד גלוי וידוע הוא, שלמעט מכבי תל אביב והפועל ירושלים (כשברוב המוחלט של המקרים עדיפות ברורה לנוקיאים), לא ימצא הכדורסלן הישראלי שום קבוצה בארץ שתוכל לשלם לו משכורת בת שש ספרות לפחות, בדולרים כמובן. האם במצב שכזה, ובהתחשב בשנים הלא רבות מדי במהלכן יש לו ביקוש בענף, מוכן אותו שחקן לקרוע את עצמו באימונים על בסיס יומי, להיטלטל בין ערים ויבשות ובכל משחק לייבש את ישבנו על הספסל למשך שלושים וחמש או ארבעים דקות, אבל העיקר שהמשכורת תדפוק בזמן?

אם ניקח את מכבי ת"א, ואין ברירה אלא לקחת את מכבי ת"א, שהיא האבן השואבת הגדולה והעשירה ביותר בשכונה, הרי שלאורך השנים היא לא רק גידלה בעצמה כשרונות וכוכבים, אלא משכה אליה את טובי הכדורסלנים ששוטטו בקבוצות האחרות בליגה (היו כמובן גם אלה שהגיעו כבר בשלהי הקריירה כדי לזכות בתארים ולהשלים הכנסה, אבל הם לא ממש מענייננו). כמעט כל מי שהגיע נחשב לשחקן מוביל ו/או לכוכב עוד לפני שדרך בהיכל, אבל לא בכל המקרים היו הנמשכים לכוכבים גם בצהוב. על מי שכמובן כן היו נמנים ג'מצ'י, הנפלד, מרסר, שפר, דניאל, גודס ורבים אחרים, אבל מה בדבר שחקנים דוגמת חנן קרן, גור שלף, יואב ספר, בורקו ראדוביץ', וכמובן גרין, ששון ופיליקס? כמה לדעתכם הם נהנו/נהנים ממצבם?

שחקן עבר ידוע של מכבי אמר לי לא מזמן שלכל מי שבא למכבי ממש לא משנה מה קורה איתו, כל עוד יש, והרבה, עם מה ללכת למכולת. אולי. אישית, ולמרות שמעולם לא עמדתי במקומם, נראה לי כי בסופו של יום, ואולי בכלל בתחילתו, שחקן רוצה לשחק. בודדים, כמו תומר שטיינהאור וליאור ליובין, הבינו את הפרינציפ אחרי עונה אחת בדיוק בצהוב, והלכו למקומות בהם נהנו הרבה יותר. אחרים (שלף) חיכו עד לכיוון שלהי הקריירה, ואחרים נשארו עד הסוף, או עד שהמועדון החליט שדי.

אם נשאיר בצד את הלפרין, שהוא עדיין צעיר יחסית ועם שאיפות, תמהני מה יעשו גרין וששון, שכבר רואים מקרוב את גיל 30. האם יעדיפו לסבול בשקט תמורת יותר, או ליהנות ברעש תמורת פחות? אכן שאלה מעניינת. לטעמי - הרבה יותר מזו העוסקת בהאם יגיעו הצהובים לפיינל פור באתונה. כנראה כי הם לא.

shaharhermelin@gmail.com