אני קצת מודאג, חייב לומר. זאת אומרת, אנה אני בא ואנה אני הולך, באמת שאין לי מושג. הסיפור ידוע ודאי לרוב מי שעוקב אחרי כדורסלע. כבר יצא לכם לשמוע כאן, אני מניח, ראיונות שלי עם אנשי כדורסל שמשמשים מפעם לפעם כאייטם נאה כרפאל, אני מקווה.

מה שאני לא משמיע לכם, כמובן, הם הראיונות עם אנשי הענף ההוא שאסור להזכיר כאן, ובדרך כלל מדובר בחלק העיקרי של התוכנית. ככה זה – כבר כמה חודשים טובים שאני חי את ה .. . . (ביפ) לא פחות מאשר את הכדורסל. קשה להאמין, אבל זו המציאות בשטח.

האם זו בגידה? האם זו מציאות שטפחה על פני? האם הפכתי להיות אחד מהם? האם עובדה שאנשי (ביפ) מזהים אותי בשמי, או נכנסים לדבריי תוך שהם אומרים, "כן, ערן, אבל ככה וככה", היא לא משהו שלא היה אמור לקרות לעולם?

אין מה לעשות. אי אפשר להגיש תוכנית ראיונות ברדיו שלפחות מחציתה, בסתם יום שגרתי, מורכבת מענייני ביפ, ולא להיות מעורה בעסקי הביפ. וזה לא רק ביפ ישראלי, זה גם ביפ עולמי. והרבה. במיוחד בימי ראשון, שבהם אני מגיש באופן קבוע כל עוד עונת משוחקת.

והאמת? להגיד לכם את האמת ואת כל האמת? אני מתחיל להבין (וזה אנדרסטייטמנט, אני מבין את זה כבר די הרבה זמן, למעשה), שלראות איזה חתיכת ולנסיה נגד ריאל מדריד בביפ, יותר מעניין מאשר לראות את רומא נגד פרטיזן בלגרד בלא-ביפ, או בשמו המפורש: בכדורסל.

ואללה, זה המצב.

הנה דוגמה עדכנית. המון זמן לא ישבתי לראות משחק NBA שלם. הקטע הזה שפמפמו לי אנשים כל השנים, ש-NBA הוא משהו שאפשר לראות רק את הרבע האחרון שלו ולסגור עניין, פשוט חלחל כנראה עם השנים. השעות המטורפות, הטיימאאוטים הבלתי נגמרים וכל הקטע הזה, הרחיק אותי מהיקיצות הלא טבעיות בשלוש וארבע לפנות בוקר, כמו גם העובדה שכשיש לך ילדים אתה לא ממש יכול לעשות רק מה שבא לך ואיך שבא לך. הלו, משפחה עם ילדים זה משחק קבוצתי. נגמרו הימים שהפגזתי לסל מכל מצב ושיחקתי לבד.

בקיצור, אחרי הרבה זמן שלא יצא לי לראות משחק, והרגשתי נינוח מספיק כדי לא לשבת ליד המחשב ולתקתק את עצמי לדעת בעוד איזו כתבה או אייטם תחת דד ליין לוחץ, בא לי פתאום לראות את הלייקרס בפניקס.

ואללה, הלייקרס. כמה זמן לא ראיתי אותם. רגשי האהדה מפעם, מימי מג'יק, רמביס, קארים, איי. סי גרין, וורת'י ועד שאקיל, ריק פוקס ורוברט הורי וקובי עלו בבת אחת ושכנעו אותי לעשות את זה.

המשחק התחיל בעשר וחצי.

ישבתי והבטתי. שום דבר מיוחד לא קרה. שום דבר מלהיב. בעשר וחצי הרעייה עוד היתה ערה. ניהלתי איתה שיחה של איזו רבע שעה, כשהטלוויזיה פועלת, לפני שהיא הולכת לישון ומשאירה אותי לגמרי לבד. אחרי חמש דקות הרגשתי שזה מאוד לא מנומס להביט בטלוויזיה ולא להאזין לה על אמת, במאה אחוז הקשבה, עד שסוף סוף יוצא לנו לשבת בשקט ולדבר בשעה נינוחה כזו. בקיצור, הרבע שעה נעשתה 25 דקות ואז כבר כמעט התחיל חדשות הספורט. זמן לרעייה ללכת לישון. היא יודעת את זה. היא כבר קמה לבד, אלא אם אין לה כוח ברגליים ואז אני מאיץ בה.

העפתי מבט למשחק, ועדיין הכל נראה לי סתמי. משחק שקוף לגמרי, הכל אחד על אחד, נאש הולך לסל ואף אחד לא מפריע לו, קובי תופס לואו-פוסט ואז זו שאלה של למי יש יותר כוח – לו או לראג'ה בל ששומר עליו, ומי מהשופטים ייכנע ראשון וישרוק עבירה. היה שיוויון. היתה תחושה שהשחקנים מושכים זמן, כי תכל'ס, הרבע הראשון הזה, עד כמה באמת הוא מעניין?

הוא לא.

אז עברתי לחדשות הספורט. קצת חדשות, קצת סיפורים, קצת ביפ מקומי, ביפ עולמי, עוד קצת ביפ כללי, הנה כדורסל ישראלי, הנה בראיינט מרקסון מראשל"צ, אפילו תוצאות נבחרות של כדורסל אירופי, והנה יותם יושב על הכסא ומדבר (מה הקטע עם הזקן הזה, מר בחור? תוריד אותו כבר) ובקיצור, קצת מכל דבר. מינון נכון. מעניין. מגוון. תוכנית ספורט. יש בה כל מיני. דווקא תפור לי טוב.

נגמר.

חזרתי ל-NBA. ניסיתי להתמקד. הצלחתי לחמש או שש דקות. ואז טיימאאוט ועוד טיימאאוט ועוד עבירה ועוד עבירה ועוד פרסומת ועוד פרסומת ועוד קשקשת ועוד קשקשת, ונהיה כבר סוף רבע שלישי. שבע הפרש לפניקס או משהו.

הגיע הרבע הרביעי, האחרון, שאותו אני אמור לראות, לפחות על פי כל יודעי הדבר או שניים או שלושה, כי הרי NBA אפשר לראות רק רבע אחרון ולהבין את הכל, או לסגור עניין. לא ככה?

וחדשות הספורט נגמרה מזמן, כן? כן, כבר אמרתי, בעצם.

היה רבע לשתיים עשרה בלילה או משהו כזה. ואז רבותיי, קמתי על הרגליים, כיביתי את הטלוויזיה, הלכתי קצת למחשב ומשם לישון. זהו.

ואני מודאג. אבל אתם יודעים מה, רק קצת. לא המון.

תהפוכות גורל? עולם הולך ונעלם? שינויים בהרגלי הצריכה? תהליך טבעי? עוד משחק עונה סדירה ב-NBA שמעניין ת'תחת? לא נכחיש זאת, אם כי לא ממש נבין. נראה, אולי בפלייאוף זה יהיה אחרת, אם כי לגמרי לא בטוח.

ותודה לכם על ההקשבה.

ואם נבהלתם לרגע שמא אסגור את כדורסלע בקרוב, או אולי אפילו שחררתם אנחת רווחה על רדתי הקרובה מהבמה הציבורית, זאת לדעת: אין אלה הרהורים שפריים שסופם במעשה ממשי. כפי הנראה, מדובר בעוד הפרעה קלה שנולד צורך לשחרר אותה מעל החזה, כדי להמשיך ולעמוד בזמנים עבור כל מיני דורשי כתבי יד שאין להם קצה, וקצה אין להם. הבנתם? לא הבנתם? לא משנה, זה בסדר. הההההההכל בסדר.

וכעת, תוהה ומבולבל קמעא, אפרד מכם לעת עתה ואברך: שלומות ונצורות לכם.