המון שנים אני מפנטז על להיות בגמר. ממש ככה. לנסוע במיוחד לאיזו ארץ שזה לא יהיה, להשיג דיל מתקבל על הדעת של טיסה-פלוס-מלון-פלוס-ארוחת-בוקר-ממש-לא-טעימה-פלוס-כרטיס-כולל-העברות. כל החבילה. איך אמרה אחת הסיסמאות הקודמות של ערוץ הספורט: להיות שם כשזה קורה.

תמיד רציתי, ואף פעם לא יצא לי. ב-87' אמנם הייתי באליפות אירופה ההיסטורית וההיסטרית ההיא בפיראוס, וחזיתי מקרוב בשמחת בית הגאליסים, אבל לצורך העניין בו אנו עוסקים זה לא ממש נחשב, כי נסעתי לצפות בכל הטורניר ולא במשחק מסוים. שנה אחר כך הייתי בארצות הברית בזמן משחקי הפליי-אוף, ואפילו היה מי שהציע לי כרטיס לאחד ממשחקי סדרת הגמר בין הלייקרס לפיסטונס ב"פורום" המיתולוגי, אבל במצבי התפרני עד מאוד באותם ימים סברתי שזה מוגזם לשלם את הסכום שדרש הספסר, שאגב בכלל נראה כמו סרסור. כמה זה היה? 200? 250? אולי אפילו 300 דולר, ועוד עבור מקום ממש על הפנים, אז ויתרתי. ב-2004 הייתי בהיכל בגמר היורוליג בין מכבי לבולוניה, אבל זה היה לצרכי עבודה אז גם זה לא נחשב, ו...זהו, נדמה לי.

מה שחסר לי, מה שאני כל כך רוצה לעשות זה לא סתם לנסוע לצפות בגמר, אלא לעשות זאת בזכות העובדה שקבוצה אותה אני אוהד תגיע לשם. להיות חלק אינטגרלי מהחוויה גם מבחינה רגשית. אתם יודעים - המתח המטורף וכאבי הבטן בימים שלפני, שלא לדבר על יום המשחק, המינגלינג עם אוהדים אחרים של הקבוצה שמגיעים מכל מיני מקומות, והעימותים ה"ידידותיים" עם המחנה שכנגד, התרגשות השיא ביציע ובסיומה חגיגות הניצחון אל תוך הלילה, או חלילה וחס תוגת ההפסד שאין גרועה ממנה.

אז החלטתי. ככה פתאום בימים האחרונים נפל הפור, כמו שאומרים במחוזותינו. אם הכל יילך כמתוכנן, השנה אני נוסע. לא יעזור בית דין. יש רק עניין אחד קטנטן אחד נוסף: אֶה, איך לומר את זה - אני ממש לא מדבר על כדורסל עכשיו.

כן, אין דרך יותר קלה לבטא זאת. הכדורסל היה, עודנו ולעולמי עולמים יהיה הספורט מספר אחת מבחינתי - עליון, נשגב ונישא הרבה מעל כל ענף אחר. אבל מאז הסתלקותה בטרם עת של גבת/יגור האחת ואין שנייה לה, ועם כל האהבה והסימפטיה ללייקרס, מיאמי, אטלנטה ועוד כל מיני - ישנה רק קבוצה אחת אותה ממש, אבל ממש-ממש, אני אוהד בכל רמ"ח אבריי ושס"ה גידיי, אהדה טהורה ואמיתית עד מאוד. ואותה קבוצה, מה לעשות, שייכת לספורט-שלעולם-לא-יוזכר-כאן-בשמו. אכן תמונות קשות ומסמך אנושי מזעזע, רפי.

זהו המצב וזוהי הסיטואציה כאחד, אודה ולא אבוש כלל וכלל. אהובתי אשר מעבר לים נמצאת עדיין חזק מאוד בתמונת הסיכויים של ליגת האלופות ההיא. על מנת למנוע עין הרע ושאר נאחסים למיניהם לא יימסר שום פרט מזהה אודותיה, עד אשר לא יושגו מטרותיה בכל החזיתות ובמלואן. השנה, למי שלא עוקב, יתקיים גם הגמר הגדול שלהם באתונה העיר, קרוב יחסית ומאוד ידידותי למשתמש. אם וכאשר, טפו-טפו-טפו-חמסה-חמסה-מלח-מים, יגיעו בחורינו המצוינים אל הבאר, החליט עבדכם הנאמן כי יעשה הכל על מנת להיות שם, ובמו עיניו לראות אותם שותים, אינשאללה.

נמשיך ונעקוב ברמות עניין כאלו ואחרות אחרי כל מפעלי הכדורסל באשר הם שם: ליגת העל, הליגה הלאומית, היורוליג, NBA, ליגת העל לנשים וכל השאר. אבל הלב, חבר'ה, הלב כל הזמן שם, עם הבחורים. החזיקו להם גם אתם אצבעות, ולו בגלל שבדיוטי פרי יש בחודש מאי מבצע מיוחד על כלבי הצמר, האהובים כל כך על הנסיכות.

shaharhermelin@gmail.com