אכן בעל ערך היסטורי, וזאת על שום מה? על שום שחמד הגורל לצון והפך דווקא אותו לבעל הערך הראשון שמועלה כאן באות י'. הישג נאה. חשבנו על ירמין סטניסלאב דווקא, אבל העסק פה הוא לישראלים בלבד.

נתחיל מהסוף, כמעט. עלם חמודות זה היה אף כפסע, יש אומרים, מפרישה לכדורסל במהלך קיץ 2007, או שמא היה זה קיץ אחד לפניו. באיזשהו שלב נשבר לו הזובון מהפערים בין יכולותיו שלא באו לביטוי באופן רצוף ואף רציף (מעולם לא ידענו מה ההבדל, אגב), לבין הקרדיט שקיבל ממאמנים, או סתם פציעות, חוסר מזל ובאסה כללית. אמר לעצמו: והרי אני בחור מוכשר, נאה ואף אמיד במידה כזו או אחרת. אתפוס לי בחורה נאה כרפאל, אחליף מקצוע ויאללה – נסגור עניין.

לא ברור למה בדיוק יש לייחס זאת: אולי לעקשנותו? אולי ליד הגורל? אולי לאל הטוב היושב ממעל ודחף את יצחקי להמשיך ולנסות? כך או אחרת, אחרת או כך, יצחקי נמצא בשעת כתיבת הדברים בקדנציה שנייה בעירוני רמת גן ועושה בה חיל. והמהדרין יוסיפו: וחיל הוא עושה בה.

והנה הגיע הזמן גם לשוב להתחלה. חבר של כבוד היה יצחקי בשלישייה האגדית שצמחה בנוער של בני-הרצליה בשנות התשעים (העליזות? נתקשה לזכור), רק שבניגוד לשניים האחרים, יניב גרין וטל בורשטיין, שידעו לא מעט רגעי עדנה בקבוצות ובנבחרת יצחקי קצת דרך במקום.

באשמתו? לא באשמתו? קצת מזה וקצת מזה. מחד, בחירת קבוצות לא טובה (מכללת קלמזון בה לא שיחק לבסוף, הפועל ירושלים, מכבי רעננה, אגלאו-מה-אגלאו) הביאה לכך שלא קיבל צ'אנסים והתקדמותו נעצרה; מאידך, פציעות בזמן הלא נכון (דווקא כשהיה כבר במומנטום מצוין בלאשקו הסלובנית, להבדיל מלאשקו הסינית, כמובן), גרמה לכך שבגיל 26 עדיין לא ראינו יותר מדי את אורי יצחקי, אותו נער זריז שחטף כדורים בסיטונות מטובי הגארדים ביבשת, ולא התבייש להפציץ כמו מטורף בנבחרת העתודה האגדית שזכתה במדליית הכסף ב-2000.

נעקוב בדריכות מקסימלית אחר הבחור המוכשר הזה, כייס בחסד וחודר מרשים ללא חת שכמותו. ונקווה שהאל הטוב יזכה אותו בבריאות שלמה כל עוד ימיו הימים במגרשי הכדורסל, וכל עוד ימיו הלילות בתקופה שלאחר הפרישה.