צועק, מתרגז, מתעצבן, משתולל על הקווים, טמפרמנטי, מתרעם ואף חוטא פה ושם באיזו קללה עסיסית. קופץ מהספסל בבעתה, חוטף טכניות כל משחק שישי ובעיקר זועף וזורק מבטים זורי אימה לשופטים בזמן משחקים. ארז אדלשטיין? אפי בירנבוים? מאמננו הלאומי? לא. לא באלה מדובר. פנאט הוא הפנאן, וזהו גם כינויו האלמותי (ולא בכדי).

לא הכי נהיר מתי האוהד המסור פלוס-פלוס-פלוס הזה הפך לחבר הנהלה מן המניין (כנראה בתקופה שעוד היה לו שיער מלא, ויש המשערים כי אי-שם בעונת הדובדבנים של הפועל גליל עליון), אבל זו כבר היסטוריה ענתיקה. מה שכן ברור שכיום מכבי ת"א ומוני פנאן שזורים זה בזה כמו רגע עם דודלי בשיאם. אפרופו דודלי, פנאן כבר מזמן עבר את הקרבה הזו לשחקנים: האיש אינו דוד אלא אבא שלהם לכל עניין ודבר.

תנו לכל זר חדש שמגיע למכבי שבוע וכמה דקות באזור גוש דן וסביבותיו, וכבר תוכלו לשמוע אותו משנן את המנטרה הידועה "מוני הוא כמו אבא של השחקנים. הוא דואג לכול". נתקשה להכחיש זאת: מאז שפנאן עושה מה שהוא עושה בקטע של לדאוג שהשחקן במכבי ירגיש ממש טוב עם עצמו, השמועה אומרת שאין עוד מועדון באירופה שדואג כל-כך יפה לשחקניו.

מה הוא לא עושה. מצייד מקררי זריו במעדנים ומגדניות ושלל טובין? מצייד. דואג לנשותיהם לחלב חם במטרנה שנייה אחרי שהתינוק התעורר? דואג. מעמיס ומאביס אותם בשלל מוצרי חשמל מפנקים עוד לפני שביקשו אותם? מעמיס ואף מאביס. אגדה הוא הפנאן, זאת יודעים כבר כולם.

אומרים שהוא בחור רגיש במיוחד, אומרים. הוא נעלב עד עמקי נשמתו כשרענן כץ או פדרמן (או שמא שניהם?) הרימו גבה או קול על חשבון ההוצאות המוגזם שהוא מביא להם כל חודש. מה יש, בוודאי התפלאו בקול רם, שפעם אחת ילך נואל פליקס בעצמו לקנות שוקו במכולת במקום שישלחו אליו הביתה את כל הקרטונים שנמצאים בה באותו רגע. פנאן לא אהב מה ששמע, לבש את חליפת האיומים וביקש בלי לדבר שיחזיקו אותו – מה שאכן קרה, לא מעט הודות לידיד הנפש, שמעל'ה, שכל עוד הוא שם קשה לראות איך מוני לא.

קשה לראות עוד מישהו או משהו באיזושהי קבוצה באירופה שדומה לפנאן, באמת קשה. אפילו בנו רגב הבין ככל הנראה שפינוק מאבא הוא יראה רק אם ישתחל לסגל של מכבי, וזה אכן מה שעשה. כי אין בעולם אהבה כמו אהבה של מוני (אלא אם כן אתם נופלים על סרט איטלקי טוב שמתעד את שנות החמישים עם פצצות שלא מהעולם הזה ומוסיקה שמימית).

עדכון: הטקסט נכתב בעוד פנאן בחיים. בקיץ 2009 הוא שם
קץ לחייו, אבל רציתי לשמר את המקור. לפיכך, ואת כל האמור כאן יש לקרוא כאילו היה עדיין איתנו, כן? כולל משפטים מצמיתים כמו "כל עוד שמעל'ה שם קשה לראות איך מוני לא".