זהו, נשארנו עם ארבעה

		מדריך הכדורסל השלם לעונת 1998/99
		לפרטים נוספים

זהו, נשארנו עם ארבעה

12 מועמדים נוספים נופו מרשימת המועמדים לתואר חביב הסיפרה. מחלקם נפרדנו בכאב לב ממש, חלקם האחר יזכו ודאי להזדמנויות נוספות. המועמדים הסופיים? בפנים.

12/6/2008

והנה, זמן קצר בלבד אחרי שנופו 16 שחקנים ראשונים מרשימת המועמדים לתואר חביב הסיפרה, התיישבה הנשיאות כדי לדון במודחים הבאים ולהתייצב לפיינל פור: ארבעה שחקנים אחרונים בהחלט שאחד מהם יהיה חביב לעולם ועד.

מבלי לבזבז זמן, שהרי סוף השבוע כבר מידפק, איך שאומרים, הנה 12 המנופים הנוספים לאלה שנשלחו לפגרה כבר באייטמון הקודם.

ארון ניקסון - האיש שחקן, מומלץ לעקוב אחריו. יש לו ידית, יש לו רצון, יש לו יוזמה, יש לו צ'אקות ורצפים יוצאים מהכלל בקליעות מבחוץ. היינו שוקלים לקחת אותו גבוה יותר, אבל אין לנו עשירייה או שמינייה אחרונה הפעם, אלא ניגשים ישירות לארבעה האחרונים. ובין הארבעה האלה, מה לעשות, לגארד של הגליל אין מקום.

אלטון בראון – על פי המספרים, האיש הוא שחקן של 25 נקודות ו-10 ריבאונדים לפחות בכל משחק. בחולון הוא קיבל 16 דקות בלבד בממוצע. אם מחשבים לו פוטנציאל סטטיסטי של 40 דקות, מגיעים אפילו להרבה יותר מהנתונים האלה. ברם אולם ואף על פי כן, עם מלוא הצער שבדבר אלטון בראון, שבאמת הוכיח כאן את עצמו מעל ומעבר כששיחק בהפועל חולון, אינו יכול להיבחר מכיוון ששיחק בפחות מ-50% מסך משחקי העונה הסדירה. ואצלנו אין אפליות או ג'סטות. החוק היבש קובע: אלטון בראון נפלט. נקווה מאוד עם זאת, לראות אותו ממשיך לשחק בארץ גם בעונה הבאה מהרגע הראשון. אולי אז יהיה לו סיכוי טוב יותר, כי האיש שחקן נאה כרפאל.

אורי יצחקי – נפרגן לו, באמת שכן, אבל בהרבה מאוד מקרים הבחירה בחביב נולד הולכת גם עם הצלחה קבוצתית מסחררת. יצחקי אמנם עשה מייק-אפ דרסטי לכל הנתונים שלו כיחיד ונתן כמה משחקים של 25 נקודות ומעלה באחוזים פנטסטיים, אבל אלה דברים שטובים לתארים כמו 'הקאמבק של העונה' או 'השחקן המשתפר' שלה. רמת גן רצה טוב, אבל לא טוב מספיק. יכול להיות שאם החבורה של רובי בלינקו היתה מגיעה לפיינל פור, היה מקום לדבר על יצחקי כעל מועמד רציני. זה לא קרה ולכן חביב סיפרה הוא כבר לא יהיה. לא העונה.

גיא פניני – הפורוורד של ירושלים הגיע רחוק יחסית בעונה שעברה, וגם הפעם יש לו מקום של כבוד ויותר מזה בלבנו, נתקשה להכחיש זאת. האיש הינו שחקן, ושחקן הוא האיש. את שטויותיו על המגרש ננסה לנטרל. ברם אולם, איך לומר זאת, זה עדיין לא זה. עדיין לא נפעמנו, עדיין לא נכבשנו טוטאלית. יש כאן אולי חיבה גדולה לרוח, לפייטריות וגם לכדורסל שלו, אבל לא התאהבנו. לא מספיק. מודח הינו.

ג'יימי ארנולד – פשששש, זה הולך ונעשה קשה ומספר המועמדים שנותרו הולך ומצטמצם. ומפה לשם, ומשם לפה, הנה הגענו לאחד משועי העולם של הליגה. שחקן שסיים במקום הראשון במדד המשוקלל. אחד שיכול לעשות סל ולהוריד ריבאונד כמעט בכל פעם שירצה. אחד שהחל את העונה כמו מכונה ממש, אבל אז נפצע וכשחזר דברים השתנו קצת. ארנולד הוא בלי ספק פיגורה. הוא שחקן עם תוכן. הוא דמות. לטעמנו, אגב, הוא דמות שלא פוצחה דייה. היינו ששים להרביץ עליו איזה פרק של עשרת אלפים מלה סטייל ג'ו דאוסן ב"דאנק בפרצוף". אולי עוד יבוא היום. בינתיים, על אף המחמאות, סלדנו מהתנהגותו הסוציומטית והאנוכית בחלקים מסוימים של העונה ובעיקר בסופה. ולכן, אפילו שהפוטנציאל זועק, חביב סיפרה הוא לא יהיה.

עודד שעשוע – הרכז של מכבי ראשון לציון התעלה בחלקים האחרונים של העונה ודפק פה כמה משחקים שייכנסו לפנתינאייקוס (לפחות הפרטי שלו, אם לא הציבורי). פייטר, יד טובה, סוג של מנהיג, שחקן שהשתחרר, היינו רוצים גם אצלנו בנשיאות בחור תזזיתי כזה, לא עייף, לא חאפר, לא קוטר כמו רובנו. אחד שבא לעבוד ועושה מה שצריך. כל יום, כל הזמן. כמעט. אבל היי, מכאן ועד חביב סיפרה? ניתן לו כבוד, אבל בשביל תואר כזה האיש צריך להמשיך ולעבוד. שבעה כבר מאחורינו, עוד חמישה טו גו.

מאירק'ה טפ-הירו – כואב הלב, באמת כואב הלב, אבל אנחנו נאלצים לנפות גם את האיש בעל צעדי הברווז, המצמוץ האולטימטיבי והכחכוח המושלם. לכאורה, חביב סיפרה קלאסי. לכאורה, אהוד עלינו עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ. מעשית, אחרי סיבוב ראשון מדהים ועוד קצת יכולת טובה בשני, האיש די נעלם בסיבוב האחרון, ירד מאוד בנתוניו ובמו ידיו חיבל ברגליו, או להיפך. כואב לנו, מאירק'ה, אבל גם העונה פספסת את התואר ואפילו מוקדם מהצפוי. מעריכים וכואבים. על החתום: נציגי הסיפרה באשר הם.

אריק קמבל – תם וישר דרך הוא הקמבל, כך נראה לפחות. שמחים בחלקו על הזכייה באליפות. נהנינו לראות אותו מאושר עם תואר גדול ביד אחרי שנים מרוחקות מהעין אי-שם באליצור קרית אתא ולה מאן, להבדיל. קמבל הוא שחקן שנעריך, שנדבר עליו גדולות ונצורות, שנאהב עד מאוד את הדאבל-דאבל הרזים שלו, הצנועים, של 11 נקודות ו-10 ריבאונדים ב-26 דקות-כזה, יו נואו. הוא לא מאוד רחוק מלהגיע לארבעת הגדולים, באמת שלא. ההסבר הוא פשוט: מה שמספיק לעונה רגילה וסטנדרטית, לא מספיק לעונה גרנדיוזית כמו שהיתה לנו. ולכן קמבל בחוץ. יש לך כל הנתונים חבר, זה פשוט הטיימינג שדפוק. לא שום דבר בך.

מושון יעקוסי – זו היתה העונה שבה ילדים בני 9 רצו להיות גם מושון יעקוסי, יחד עם זה שהם רוצים להיות טריי סימונס, ניקולה וויצ'יץ' או פי.ג'יי טאקר. אוקיי, לפחות הילדים באשקלון. אהבנו את מרפקיו החדים (כל עוד לא נפגענו מהם, באמת שאין שום שלא לכבדם), ואת היכולת בריבאונד – גם. את הנחישות, את הריצה של אשקלון, את עבודת הריבאונד נגד מכבי ת"א והדאבל-דאבל נגדה. כיבדנו את ההתקדמות של יעקוסי. אבל כמו במקרה של אורי יצחקי, היה צריך לקרות כאן משהו גדול מאוד נוסף כדי להרים את יעקוסי אל ארבעת האחרונים במרוץ. זה לא קרה. מודח הינו.

עוד שלושה, יא אולוהים, איזה מתח.

אנדי איבי – נפל הפור. בשפתיים חשוקות ניפרד מאחד השחקנים היותר טובים שהיו בליגת קזינו בעונה האחרונה. שיניו הלא מסודרות, החיה שהשתחררה מהכלוב, הזקן המדובלל, הדמות הלא שגרתית – אלמנטים שהצטרפו לכישרון הכדורסל הגדול שהוא סוחב איתו לכל מקום בו ישחק. חשבנו עליו ברצינות כעל שחקן כמעט בטוח לפיינל פור של המועמדים לתואר חביב הסיפרה. בסופו של דבר, זה לא קרה.

זה לא קרה בגלל הבומבה המכוונת לראש של דרור חג'ג' במלחה, וזה לא קרה בגלל ההחלטה הזריזה במיוחד של בני השרון להיפטר ממנו. הסברים ממשיים לא נמסרו, אבל די ברור שמדובר בקטעים חברתיים, משמעתיים, שיפה להם כנראה השתיקה. אין לנו בעיה עם דפוקים בראש, אבל במידה. איבי, כנראה, ולפחות על סמך סימנים בשטח, חצה קצת את הגבול. לא נוכל לבחור בו כמייצגנו לאורך השנים. עם כל הצער, איבי, אתה בחוץ. וזה לא אומר שלא נתגעגע.

מורן רוט – זה כל כך לא פשוט, אתם לא יודעים כמה. רוט קנה בזכות ולא בחסד רגעים היסטוריים בהיכל התהילה של הכדורסל הישראלי. הוא היה מצוין על המגרש לאורך העונה, אבל לשיאו הגיע דווקא ברגעים שמחוץ למשחק עצמו. זעקותיו ההיסטריות אחרי הזכייה באליפות, ערפול החושים, השאגות. 'וואט דיד איי טל יו?' נבח בפרצופו של דיקסון פעם אחר פעם ודחף אותו, כשהתרנגול הגאה שמולו מקבל באהבה כל דחיפה ושאגה כזו. רגעי שיא היו אלה. רוט עשה אותם במו ידיו. משהו שהוא לא יוכל לשחזר גם אם ינסה עוד מאה פעמים. רגעים זכים ואף מזוקקים של התפרצות רגשות מושלמת.

לא הרבה הפריד בין רוט לבין ארבעת האחרונים, אבל הוא ייצא מכאן בראש גאה ומתוך ידיעה שעתידו לפניו. גם בכדורסל, וגם כאן, בתחרויות הבאות של חביב נולד.

ואחרון, טרנס מוריס – אכן כי כן, הארץ נרעדת ואף רועדת ברגעים אלה ממש. מי שהיה הראנר-אפ בעונה שעברה וכמעט-כמעט זכה בתואר שהלך ממש ברגע האחרון לטריי סימונס, מודח כאן עוד לפני הפיינל פור של המועמדים. גם הפעם, אגב, האמוציות והשניות האחרונות פעלו נגדו. פחות או יותר כמו שקרה למכבי ת"א שלו לאורך העונה, בכל אותם משחקים בהם הובילה והובילה ובסוף הידרדרה, איבדה הפרשים וצנחה לתהומות הבאסה.

מוריס, מוריס, שחקן יקר, אדיר אפילו. רצינו להמליך אותך, שקלנו, חשבנו, אפילו התכוונו. ברגעים רבים מאוד של העונה אפילו עזרת לנו לקבל החלטה ברוח הזו, אבל אז באו ההפסדים בגמרים, הירידה ביכולת, הדיבורים על שני מיליון דולר שלא מצאו חן בעינינו, הדיווחים על היותך מנותק-משהו. משהו בסקס-אפיל נעלם. נתקשה לחיות עם הנתונים האלה. ולפיכך, בצער רב ובחשש גדול ודי מוחשי שלא נראה אותך כאן יותר, ניאלץ להיפרד. שלומות ונצורות, איש יקר. כמעט אמרנו חביב. ותראו אותו, מסכן. עדיין המום מהניפוי.