The time has come

ורק אחד ייצא מנצח.

סטיב ברט ג'וניור, ג'ייסון וויליאמס, פי.ג'יי טאקר ומאליק דיקסון, הם הארבעה האחרונים שנותרו במרוץ. כל אחד מהם כבש את לבנו במהלך העונה, לכל אחד מהם סיכוי סביר, כולם מבלי יוצא מהכלל שיחקו אותה שחק-היטב. ולא נכחיש זאת.

להבדיל מהפיינל פור של אבנר "נצנץ" קופל (ראה זה א-ב של כדורסלע), הפיינל פור הזה מתקיים בצניעות, בדלתיים סגורות, מבלי מצלמות טלוויזיה וקהל אלפים. נוכחים באירוע חברי נשיאות הסיפרה בלבד, ואף לא אחד מהשחקנים. את ביצועיהם ראינו, את קולם שמענו. לא נזדקק להם בשלב זה. שהרי שלב ההוכחות כבר הסתיים.

ועם כל זה, ולמרות זאת ובעיקר בשל הדברים הללו, יש לדעת: משחק יותר, משחק פחות, סל יותר או סל פחות, דאנק כזה או אחר ואפילו שלשת ניצחון מטורפת במחזור מספר 12 או 17 או 21 – שום דבר לא דומה ולא ישווה לתואר חביב הסיפרה. התואר היחיד שבאמת נחשב. באמת הולך איתך לאורך כל הדרך. באמת מנציח את דמותו של השחקן לעולם ועד בין הנתינים בארץ ובתפוצות. תואר שיש עליו המון כבוד ודאווין. וגם את זה, כרגיל, נתקשה להכחיש.

שחקנים רבים השיגו תארים, גביעים, אליפויות, צלחת כזו וצלחת אחרת, אבל פרשו מבלי להיות חביבי הסיפרה. לכו היום לשועי עולם דוגמת מייק מיצ'ל ופרוויס שורט ודומיהם, ויאמרו לכם בלב כבד, בפנים נפולות ובקול נכלם, כי מיהי ומהי אליפות ומה שווה הקריירה כולה, אם אדם אינו פורש כשהוא נמנה עם הסגל המצומצם והמכובד, מועדון הפאר הבכיר ביותר שקיים – מועדון חביבי סיפרה בסלע.

הנה כי כן, היה אומר על זה ודאי ד. דבורין שמאחר כהרגלו אפילו למעמד השיא של העונה הזו - אנו מתחילים בהצגת השחקנים:

פי. ג'יי. טאקר. בריון-אימים, ריבאונדר-מדהים, צעיר וכל עתידו לפניו, שפם יש לו וגם רווח נאה בין השיניים, אלוף ישראל, כרוח סערה הגיח. הרים את האולם בחולון ובשאר חלקי הארץ לא פעם וגם לא שש.

התפעלנו רבות ונצורות מכוחו הרב, מיכולתו בריבאונד ההתקפה. איך החטיא ותיקן, החטיא ותיקן גם לעצמו וגם לרבים מחבריו. בעתיד עוד יתברר שטאקר הכניס סעיף לחוזה שלו ובו הוא מרוויח עוד 200 דולר על כל ריבאונד התקפה. נתקשה שלא לפרגן לאליל בהתהוות כזו, וגם לסור עסקי ממולח המכיר היטב את מעלותיו.

מאליק דיקסון. קלע את סל הניצחון שלקח ממכבי ת"א את האליפות והעביר אותה לחולון, עמד בכל כללי הטקסט והתנהג כמו שהיינו מצפים ששחקן יתנהג במהלך חגיגות האליפות. לא נשכח לו זאת: "ואט דיד איי טל יו?", זעק לעברו מורן רוט שניות לאחר סיום המשחק בנוקיה-ההיכל, כשהתברר שחולון אלופה. "וואט דיד איי טל יו"?

מסתבר, שרוט חזה עוד לפני המשחק שדיקסון, ששיחק פחות מדקה בחצי גמר הפיינל פור, יהיה ה-MVP של הגמר. הוא דחף אותו שוב ושוב על הפרקט, ממש דחף אותו פיזית, ודיקסון, כמו תרנגול גאה הנענה לחיזורי התרנגולת עמד שם שוב ושוב והגיש את חזהו לדחיפה נוספת. הביא אותה בגאוותנות מרבית, הביא אותה. כתרנגול בשיאו.

לימים נזכרתי באיליין מ'סיינפלד', אלופת דחיפות הget out of here-, זו שדחפה פעם אחר פעם את קוזמו קריימר ואת ג'ורג' קוסטנזה האגדיים. עם הזמן, השניים למדו ליפול וניסו לסחוט עבירת תוקף. דיקסון הרשים אותנו מאוד בכך שלא נפל למרות הדחיפות החזקות, ורק עמד שם, מגיש חזהו, כאמור, זקוף ומוכן לכל - העיקר שרוט יצעק שוב ושוב כדי שכל נוקיה-ההיכל ישמע: you are the mvp!

ושליימ'ה ודאי היה מוסיף: יו אר דה אמ וי פי, יו אר!

ג'ייסון וויליאמס. אהבנו לראות העונה את הפורוורד של 'שרון', קבוצה אשר שודרה יתר על המידה בימי שני בעונה שעברה, אז המתין לה כמוצא שלל רב כבוד השדר רם ויץ. כמו טאקר, גם הוא כרמית גיא של הכדורסל הישראלי. האיש עומד לזכות בהכרה על יכולתו ולקבל חוזה כספי גדול ועצום במונחים שלו ממכבי ת"א. משחק בכמה עמדות, פייטר רציני, קפץ כתה מעמדת שחקן משלים לשחקן מרכזי, אם כי סביר שבמכבי ת"א יחזור אל הספסל ושוב יצטרך לטפס כל הדרך למעלה. חלק גדול מההצלחה של בני השרון בעונה האחרונה שייכת לוויליאמס, לא פחות מאשר איבי, מאירק'ה או מי-עוד-היה-שם-סיסה-וכל אלה. מאוד נהנינו לראות אותו בעונה האחרונה, ואת בני השרון כולה.

סטיב ברט ג'וניור. הוווווווו, אליל רב משמעות הוא זה. סוג של דינמיט. קטן, דחוס ומתפוצץ לך בפרצוף. הגיע לאשקלון והפך לה את העונה בעזרתו רבת החסד של עדי אזולאי. שמאלי, וזה כבר יתרון. בנדנה על ראשו, נאה בעינינו. שר ומרקד עם הבנות המעודדות של אשקלון בסיום עוד ניצחון ביתי. אין ספק וספק אין – המון נקודות זכות יש לסטיב ברט ג'וניור, בנו של סטיב ברט הראשל"צ מהעשור הקודם, יו נואו.

סיים את הסיבוב השלישי, אגב, עם שש נקודות אוטומטיות בראש מצעד המועמדים לחביבות. שלט ביד חזקה ובזרוע נטויה בליגה, והכה את יריביו בלחי חמור. וואלאק, איזה נשק קטלני זה לחי חמור. נראה לי משהו טוב-טוב.

The time has come

ואנחנו עוברים אל המנופה הראשון.

בכאב לב, ביגון רב, בצער אמיתי, נשיאות הסיפרה נאלצת לנפות את פי ג'יי טאקר.

אכן כי כן, שחקן העונה, אליל רב חסד, לא יישב עימנו אף כי השכנים בהחלט נאים בעיניו. נימוקים? כבש אותנו מקצועית, אבל לא מעבר לזה. ובעצם, גם מקצועית לא לגמרי: מה עם הצ'אקה לשלוש הרועדת? מה עם הידית המזגזגת מהקו? אבל שאלה יהיו הצרות שלו, טאקר הוא שחקן אדיר גם בלי דקויות וזוטות אלה. ברם אולם, חסר לו איזה מרכיב אישיותי כלשהו. הוא יותר מדי תם-דרך. אינו רוקד עם הבנות אחרי משחקים, אינו מגיש חזהו לדחיפה נוספת, אינו ממלמל מול המצלמה דברים לא ברורים ועשרות יו נואו על כל חמישה משפטים כמו ג'ייסון וויליאמס.

בואו נגיד ככה: הרווח בשיניים החזיק אותו בתחרות, לצד היכולת במגרש. ובכל זאת, זה לא מספיק מול שאר המועמדים. שלומות ונצורות, פי. ג'יי.

המודח הבא בתור הוא . . .

הוא . . .

הוא . . .

סטיב ברט ג'וניור.

איזה מפח נפש, איזה כאב ראש, נוגה הוא הלב, קודר המבט.

עלם חמודות זה, פנטרייטור מהמשובחים ויורה צ'אקות משמונה מטר, כבש את לבנו הן מקצועית והן אישיותית, לא נכחד. קצת חראם על כל איבודי הכדור המיותרים, אבל מי שלא עושה ולא מנסה-
לא מצליח, כידוע.

בסופו של דבר, ברט ג'וניור נופל בגלל שתי סיבות עיקריות: האחת, חוסר ההצלחה של אשקלון לסיים את הסיפור הנהדר שלה בהשתלבות בפיינל פור, שהיה מביא אותו לחשיפה מלאה, ארצית, גדולה ועצומה ואולי אפילו לריקוד עם הבנות בנוקיה-ההיכל. מילא זה, עם הפספוס הזה ניתן עוד לחיות, אבל לא נוכל להמליך עליו כעל חביב מאחר שלא העביר כאן עונה מלאה. ברט ג'וניור הגיע רק במהלך העונה. נרצה ונשתדל תמיד שחביב הסיפרה יהיה כזה שעמל והזיע לאורך עונה שלמה ולא רק חלקים ממנה.

ולפיכך, ובשל זאת, ולמרות אהבתנו הגדולה, סטיב ברט ג'וניור מחוץ לתחרות. נקווה לראות אותו כאן גם בעונה הבאה.

נשארנו עם שניים. ג'ייסון וויליאמס ומאליק דיקסון. מאליק דיקסון וג'ייסון וויליאמס.

פפפפפפ.

וגם פששששש.

ובעיקר, אין מלים.

שהרי מדובר בשני שועי ליגה. שניהם, בטוטאל, עשו פה שתי עונות מלאות. וויליאמס העביר את שתיהן בבני השרון. דיקסון בראשל"צ ובחולון.
הראשון שתקן, השני רברבן. הראשון הוא אול אראונד פלייר מופתי, כרמית גיא של הכדורסל הישראלי ומתהדר ברווח גרנדיוזי בין שיניו הקדמיות, השני תרנגול רב רושם וקלע בחסד וסקורר בן-בן-בן-זונה.

ורק אחד מהם יישאר.

רק אחד.

אנד דה ווינר איז, תיפח נפשי ורוחי גם יחד באומרי את הדברים הללו ברגע השיא של עונת 2007/08:

ג'ייסון וויליאמס.

יא אולוהים, ג'ייסון.

יא אולוהים.

דקה למנוחה, להסדרת קצב פעימות הלב.

. . . . . . .

כן, ג'ייסון וויליאמס הוא חביב הסיפרה החדש לשנת 2008.

דיקסון נופל ברגע האחרון בגלל . . . שום דבר בעצם. אולי בגלל עונה לא אחידה ביכולת שלו או מיעוט דקות משחק, וזה הכל, לא יותר מזה. הוא היה ראוי, מאוד ראוי, כמו שכל מי שקולע סל ניצחון במשחק אליפות ראוי, ובטח אחד שקם מהספסל, סוגר הפרש ומשנה את המשחק. ובכלל, הוא לא קפצון. הוא באמת תותחן.

אבל ג'ייסון וויליאמס שבה את לבנו. ביכולתו המרהיבה, בקפיצה שעשה העונה, באחריות שלקח על עצמו ואפילו במראהו החיצוני: בעבר היה ראשו מלא בצמות למיניהן, וכעת הוא עוד קירח שראשו אינו מגולח כראוי. דיבורו אדיש, רצוף יו נואו, מלא במלמולים לא ברורים. לא נבין מה הוא רוצה לומר, ומה טעם יש למראיינים להגיש מיקרופון לפיו.

והוא מכוער למדי, נתקשה להכחיש. וכשהוא מחייך וחושף את מלוא כרמית גיאיותו, מומלץ להתרחק. אין מראה שאינו מומלץ מזה. רק קלי מקארתי רוקע ברגליו ובידיו ומפזר חיוכים מכוערים לכל עבר כשהוא נישא על כתפי האוהדים רגע אחרי הניצחון על ז'לז'ניק במלחה והעלייה לגמר גביע יול"ב – רק קלי משתווה בעוצמת הכיעור המלבב של ג'ייסון. וקלי מקארתי הוא, כידוע, חביב סיפרה.

אבל לא על סמך מראהו החיצוני נבחר וויליאמס. לפרקים, לעיתים, מזוויות מסוימות, ג'ייסון וויליאמס מזכיר בהידוסו ובהילוכו את אחד מגדולי חביבי הסיפרה בכל הזמנים, השריף המצולק דייויד ת'רדקיל ירום הודו. ואמת היא זו, אמת לחלוטין: היו רגעים בעונה שבפעולות מסוימות, בתנועות מסוימות, בעבודה הן מבחוץ והן מבפנים, בקליעה לשלוש ובסלים מריבאונד התקפה, במשחק הלואו פוסט וביכולת להוביל כדור במשחק מעבר, ראינו לפתע את השריף קורם עור וגידים אל מול עינינו הלא מאמינות.

לא היו רבים מלבד השריף ששלטו בכל תחומים אלה במקביל. עברו הרבה שנים עד שהגיע ג'ייסון וויליאמס והראה שהוא, קצת כמו השריף האגדי, יודע את העבודה.

"תמה עוד עונה ארוכה ומפותלת", חתם הדובר ד.דבורין, את המעמד. "יש לנו חביב סיפרה חדש, נוסף, שמצטרף לכל האחרים אי-שם בלינק 'אגדות מהלכות' בתוך התפריט של סיפרה בסלע (לינק עליון מימין, באדום, למי שנחת כאן רק הרגע). נברכו על הזכייה ונבקש ממנו, במקביל, למעט בחיוכים ככל האפשר כדי לא להפחיד את בני העם, נשותינו הנאות וילדינו הזכים".