היינו בשקט בשבועיים האחרונים. פה לא פצינו, רמז לא שחררנו, דבר לא אמרנו. התכנסנו בעצמנו. שהרי, יו נואו, מאז החלו דיוני חביב נולד בגרסה האינטרנטית בוחרים כאן חביב סיפרה אחת לעונה. בחירה חשובה היא זו ואסור לנו לטעות.

מיד בתום העונה הסדירה הופסקה התחרות, למעשה, וחדלנו מלהאביס אתכם ואת עצמנו בסטטיסטיקות. הניקוד המצטבר, שמיד יוצג כאן, נעצר כפי שהיה לפני פתיחת הפלייאוף. עשינו חושבים, חישבנו חישובים, בדקנו בדיקות והבטנו. פשוט הבטנו שעות במשחקי הפלייאוף ועקבנו אחר המתרחש לפני קבלת ההחלטה.

ותיכף היא תבוא.

ואין בה, אגב, היצמדות מוחלטת להתפתחויות שבאו לידי ביטוי בצמרת 'חביב נולד' במהלך חודשי העונה הסדירה כתוצאה מליקוט הנקודות הסטטיסטי.

ללמדכם שגם ממרחק השנים לסיפרה עדיין חוקים משלה. ברצותה, תכתיר אלילים וחביבים, וברצותה תנפה אחרים ותגלגלם לתהומות השיכחה.

הדירוג היה כזה: שון ג'יימס עם 10 נקודות, דבון ג'פרסון עם 7, ג'רמי פארגו ודנילו פינוק 6 כל אחד, שמוליק ברנר ואבי בן שימול 5 כל אחד, ג'סטין דנטמון ומאירק'ה רב הרושם עם 4 כל אחד.

ועוד 44 שחקנים עם 3 נקודות ומטה לכל אחד.

ועכשיו אל נימוקי הנשיאות: שון ג'יימס, המכונה גם תיישון על שום זקנו התיישי ורזונו המזכיר במשהו את טיישון פרינס, נעלם בשלב מסוים וכמעט שלא בלט. זה קרה אחרי שפתח את העונה טוב מאוד, אבל הלך ונסוג קצת כאשר הצטרף סם קלאנסי ונסוג עוד יותר כשהגיע גם פי. ג'יי טאקר. בסוף הוא עוד חילץ מעצמו שתי נקודות אוטומטיות זריזות במחזורי הסיום, אבל הניצוץ בעינינו כבר אבד. תיישון ג'יימס פשוט פספס את זה מבחינתנו, ואהדתנו אמנם לא נעלמה אבל כבתה למדי. עניין של טיימינג כנראה.

דבון ג'פרסון, השני ברשימה, המם רבים לאורך העונה ביכולתו המצוינת עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ. אבל אנחנו, כאן בנשיאות, ראינו גם צדדים אחרים. ראינו פה ושם זריקת זובון, ראינו פה ושם שפת גוף שחצנית ותנועות ביטול וזלזול ויהירות. לא אהבנו זאת. וגם אם דבון ג'פרסון הוא יופי של שחקן, חשנו קושי רב לבחור בו בלב שלם, אם כי היו לו מספר תומכים מבין נציגי הסיפרה.

ג'רמי פארגו פתח את העונה כמו גדול בדרכו להיות חביב סיפרה כמעט בטוח. סרינה וויליאמס גברי זה דינקק בכל הזדמנות ושמר על שוויון זכויות מלא כאשר כיבד בדאנק על הראש גם גמדים וגם טאווילים, גם כוכבים וגם שחקנים אפורים. חלפו חודש או חודשיים ופארגו החל לדעוך. בין אם זה קשור לצירופו המאוחר של גל מקל ובין אם לא, לפתע ראינו את האייר-בולים, לפתע עלינו על העיניים הכבויות. לפתע הבנו שפארגו אנושי לגמרי, התקרר, נעשה מרוחק. אולי פשוט למדו אותו טוב יותר בקבוצות היריבות וסגרו אותו כמו שצריך עד שהתייאש והלך לעמוד בפינת הכתה עד יעבור זעם. הוא חזר בתקופה האחרונה, אבל כמו במקרה תיישון ג'יימס, זה היה מאוחר מדי. דרכו אל לבנו נאטמה.

ואז, כשהסתובבתי עצבני הלוך ושוב לאורך המסדרון בלשכה הנשיאותית, ידי מאחורי גבי, ראשי כפוף ומבטי תקוע ברצפה כשאני חושב איך לעזאזל פותרים את הפלונטר שנוצר כאן, פתאום הגיע הרעיון.

קאמבק גדול של ברק נתניה ברוממה נגד מכבי חיפה, אחרי שפיגרה כבר ב-9 נקודות זמן קצר יחסית לפני הסיום, פתר את הבעיה. שלשה פיגוזית ביותר, שהגיעה לא הרבה זמן אחרי שלשה פיגוזית קודמת, עזרה לקבל החלטה חדה, אמיצה ושלמה. והזוכה הוא . . .

הוא . . .

הוא . . .

דנילו פינוק!

הוא ווינר, הוא מדהים, הוא חתולי, הוא קלע כמה וכמה (וכמה!) סלי ניצחון העונה, הוא רץ כל המגרש בחזרה להגנה כדי להרביץ חסימות על שחקנים שהיו בטוחים שהם באחד על אפס מול הסל, והדביק להם כדורים ללוח. הוא שחקן. שחקן-שחקן אפילו.

ולא פחות חשוב – הוא עומד בכל הקריטריונים הראויים ביותר: למשל, יש לו שפם! ויש לו גם רווח בין השיניים, משל היה כרמית גיא לפחות או מינימום עומאר סניד, חביב סיפרה אחר שלנו. ויש לו מין זקן מוזר, מדובלל ולא מסודר. אהבנו, לא נכחיש זאת.

יש בו משהו מהחוסן של ת'רדקיל כשהוא הולך מאנו א מאנו, יש לו תנועות שמזכירות את דניס וויליאמס, יש לו, מנגד, קול צפצפה מפתיע כשהוא פותח את הפה.

הוא נעים הליכות, הוא מכבד את היריב כמו הספורטאי ההגון שהוא, יש מאחוריו גם ניצחון בלתי נשכח על מכבי ת"א לאורך העונה ואף פעם, באמת אף פעם, לא נשכח לו כיצד בכה בתום אחד המשחקים בהם ניצחה נתניה באולמה הביתי כאשר הודיע כי הוא עוזב את הקבוצה יען כי בנו חולה מאוד מאוד מאוד מאוד ועליו לשהות לצדו בארצות הברית.

אף פעם גם לא נשכח לו שחזר לכאן, ואפילו מהר יותר ממה שניתן היה לחשוב. בלעדיו נתניה לא היתה אותה נתניה, אפילו לא דומה.

דנילו פינוק ("היי, דנילו", יאמר לו ודאי אריק אלפסי בקול אדלשטייני למדי משל היה בעיצומו של פסק זמן, ברגע שישמע כי בחרנו בו ל'חביב הסיפרה' לעונת 2009/10) – הוא הראוי ביותר מבין כל השחקנים העונה להצטרף אל רשימת החביבים עלינו. רשימה מכובדת ומיתולוגית-משהו, יש לומר.

הוא היה יציב, הוא מכונה, הוא סקורר מדהים, ואם הוא רק ירצה הוא יוכל להראות רמה גבוהה באופן עקבי גם בצד ההגנתי. מעניין, מאוד מעניין אפילו, היכן ישחק בעונה הבאה.

מעתה והלאה הוא בבת עינינו.
נשמור עליו, נדאג לו, נעריכו ונפרגן לו. הוא חסין מכל רע לכל חייו, לפחות בכל הקשור למסגרת זו של כדורסלע-האתר והמוסדות הנשיאותיים. אפשר לסכם ולומר, כי לא היתה זו אהבה ממבט ראשון אמנם, אלא חיבה קלה שהתפתחה לאט, בהדרגה, על אש קטנה, והפכה לאהבה שהיא להבה.

דנילו "היי" פינוק הוא חביב הסיפרה החדש.

והגיע הזמן לסכם גם את דירוג המאמנים, וכאן אשאר עם הניקוד הרשמי עצמו שנאסף לאורך העונה הסדירה. לא יבוצעו מהפכים, יען כי לפעמים גם צריך לשמור על כללי הטקס. המהפכים כבר בוצעו בגזרת השחקן, ובגזרת המאמן יצטרכו המאמנים הצעירים אלפסי ובורגר לעבוד קשה עוד יותר.

כך שאם מסכמים סיפור ארוך לקצר, רו"ח ד. שמיר מבני השרון הוא האיש. שמיר סיים במקום הראשון מבין המאמנים עונה שהיתה הפוכה על הפוכה על הפוכה. היא כללה תבוסה למכבי ת"א ב-30 הפרש בפלייאוף, לצד ניצחון חוץ ביותר מ-40 הפרש על רמת גן, וגם מקום בגמר הגביע וניצחון על מכבי ת"א בנוקיה-ההיכל במשחק מספר 1 בפלייאוף, לצד תבוסות בהמשך הפלייאוף. קשה לומר שהוא מאמן העונה, כן? אבל לפחות בכל הקשור לשיטה בה בחרנו
הוא בלט יותר מכל האחרים.

יש לו שלוש נקודות ורבע, לשמיר, בסיכום הכולל של תת-התחרות ב'חביב נולד', זו שהוקדשה מדי שבוע למאמנים
ששלחו הכי הרבה נציגים בעלי נקודות לרשימה המצטברת.

אריק אלפסי ויניב בורגר חולקים את המקום השני עם שלוש נקודות לכל אחד ואחריהם עודד קטש עם שתי נקודות וחצי. לאבי אשכנזי יש נקודה וחצי, לגיא גודס נקודה ורבע, אלי רבי עם נקודה וסוגרים את הרשימה אריאל בית הלחמי, אפי בירנבוים ופיני גרשון עם חצי נקודה כל אחד.

זהו. שלומות ונצורות. ואם נחיה גם נתראה בעונה הבאה.