לפני שנתיים וחצי, פלוס-מינוס, השתעשעתי כאן במחשבה הבאה: מה היה קורה, אילו התארגנו גדולי התותחנים העבריים לתחרות "חיובים". ההשראה לאותו אייטמון, היתה צירופו של חנן קרן ל"א'-ב' של כדורסלע". שמתם לב? קרן - ולא, נאמר, דורון ג'מצ'י - היה זה שעורר בי את האסוציאציה לארגן תחרות קליעה, גם אם דמיונית ומופרכת. לא שהוא היה צלף טוב מג'מצ'י, אבל גאנר גדול היה גם היה.

באותה אליפות חיובים, אגב, "הודח" קרן כבר בסיבוב הראשון, אולם מן הסתם זה קרה באשמתי הישירה, אחרי שההגרלה ה"עיוורת" זימנה לו כבר באותו שלב מפגש עם...ג'מצ'י. האמת היא, שלו היתה נערכת אליפות אמיתית שכזו, כאשר כוחם של כל המתמודדים במתניהם ובידיותיהם, אין לי ספק שקרן היה מוצא את עצמו בדבוקה המובילה. לא חותם לכם עכשיו אם מדובר במקום ראשון, שני, חמישי או שביעי, אבל אתם בהחלט באזור החיוג הנכון.

בחנן קרן נתקלתי לראשונה כשהייתי בן שמונה או תשע, באותם ימים שלעולם ייראו לי קסומים, בהם נערכו משחקי הליגה הלאומית (אז, הליגה הבכירה) בלילות שבת. הוא הגיע למגרש הפתוח בגבת עם קבוצתו, הפועל מגידו, למה שבהחלט ניתן לכנות דרבי, הן בשל הקרבה הגיאוגרפית, והן בשל היוקרה הקיבוצית שהיתה מוטלת על הכף.

למרות מאמציהם של לפחות שלושה שומרים שונים, ולמרות תנאי מזג אוויר לא פשוטים ("מגרש מאוד רוחני", כפי שהגדיר אותו פעם אחד מזקני העמק), התקשה מאוד קרן להחטיא במהלך המשחק. כוחותיי מגבת אמנם ניצחו בסופו של דבר, אולם את הרושם שעשה עליי הצלף השמאלי אני זוכר היטב עד היום. קלע אדיר, כמעט אוטומטי, עם אחוזים מצוינים מכל הטווחים (ולא תמצאו טווח שממש הפחיד אותו), כאשר גם ראיית המשחק ויכולות החדירה והמסירה שלו לא היו שום דבר להתבייש בהן.

קרן נולד בקיבוץ רמת השופט, וכמו שניתן היה לצפות, לא חלף זמן רב עד שהבינו כולם כי מדובר בכישרון גדול. הוא צורף אחר כבוד לסגל הקבוצה הבוגרת של הפועל מגידו, ומהר מאוד הפך לאחד מכוכביה, אם לא לגדול שבהם. ארבע עונות שיחק במדי מגידו בליגה הלאומית - לצד שמות כמו גיורא דורי, אורי לין, הלל גלבוע וברוך שופטי - ואלו הספיקו לקרן כדי להיות מלך הסלים של הקבוצה בכל הזמנים. אגב, בעונתו הרביעית והאחרונה בקבוצה הצטרף לסגל עוד ילד פלא, אחד בשם אור גורן.

אחרי שהליגה כולה כבר הכירה אותו, אך טבעי היה שהוא יעשה את דרכו לקבוצה גדולה יותר. בין השנים 1974-77, כיכב קרן בהפועל רמת גן, לצד סטיב קפלן, לארי גוטליב, אריה מליניאק, לורנס שולדברנד, סטיב שלכטר ואחרים. הרבה צרות עשו אז הרמת גנים, וקרן בכללם, לאלופה הכמעט נצחית מתל אביב, וזו עשתה מה שנהגה אז ונוהגת לעשות לעתים גם היום - צירפה את קרן אליה. הנימוק המקצועי היה משהו בסגנון "להרחיב את הסגל הישראלי ולתת למיקי ברקוביץ' גיבוי ברמה ראויה", אבל יש יסוד סביר להניח שמדובר היה בעוד אחד מאותם מקרים של "העיקר שלא יזיק לנו עם קבוצות אחרות".

חמש עונות עשה קרן ביד אליהו, ולמרות שהראשונה בהן היתה לא רעה בכלל, גם מבחינת הדקות שקיבל וגם מבחינת המספרים שהוא העמיד, הוא בילה הרבה יותר זמן על הספסל מאשר על המגרש. ברקורד שלו אמנם רשום לעד, כי נמנה על סגל אותה קבוצה גדולה, שבעונת 1980-81 זכתה בכל התארים האפשריים תחת שרביטו של המאמן רודי ד'אמיקו, אבל בלי לשאול אותו אישית, יש לי הרגשה שקרן לא חש שהרים תרומה יוצאת דופן לטובת אותם הישגים, אחרי שממעמד של סטאר אמיתי הגיע להיות כמעט נער פוסטר.

אחרי שעזב את מכבי הספיק עוד לשחק עונה אחת במכבי קרית מוצקין, ועוד אחת בשורות אליצור קרית אונו, בעונתה היחידה אי פעם של הקבוצה בליגה הבכירה, לפני שפרש ופנה לאימון. בסך הכל רשומים לזכותו 273 משחקים, בהם קלע 4,323 נקודות. ממוצע מכובד ביותר של כמעט 16 למשחק, ורק ניתן לשער לאן היה יכול לטפס לולא אותן שנים מייבשות על הספסל של מכבי. למרות שפרש ממנה כבר בגיל 26, הספיק להופיע 101 פעמים בשורות הנבחרת. בהן קלע 911 נקודות.

קריירת האימון שלו כללה בין השאר את מכבי ראשל"צ, רמת אפעל, קרית אונו, הפועל גבעתיים ומכבי שוהם, וכן עבודה כמאמן אישי של קלעים. את עיקר הכותרות בשנים האחרונות תפס דווקא בתפקידו כאחראי על קורסי מאמנים ומדריכי כדורסל, בעקבות אותו ויכוח מפורסם על קיצור הליכי קבלת תעודת המאמן וההסמכה לעודד קטש. באותם ימים, לא התבייש קרן לומר בגלוי ובראש חוצות כל מה שהוא חושב על העניין, בעיקר משום שמעולם הוא לא התבייש לומר בגלוי ובראש חוצות כל מה שהוא חושב.

נצרפו אחר כבוד לחיל התותחנים של כדורסלע-האתר, ובכל שנה, ביום הולדתו, נרים כוסית לחייו, שהרי זמן אמיתי לארגן תחרות "חיובים" אין לנו.

(נכתב בידי שחר הרמלין)