כולנו יודעים שלא חסרות סיבות לאהוב את הכדורסל בארה"ב. מכדורסל התיכונים, דרך המכללות ועד ה-NBA, על כל מי ומה שנכללים בהם. בראשית השבוע מצאתי עוד סיבה להעריך מאוד, שלא לומר להצדיע לאנשים הקשורים לענף, לפחות לאלה המנהלים את היכל התהילה, שהחליטו כי מן הראוי לצרף למוסד הכל כך נחשב הזה את דניס רודמן.

בלי לבדוק לעומק, אני משוכנע שאם הייתם שואלים את כל מי שקשור לכדורסל בארה"ב, לרבות את רודמן עצמו, הרוב המוחלט לא היה מאמין בחיים שהוא ייבחר. לא משום שהוא לא היה שחקן גדול מספיק, אלא בגלל מי ומה שהוא בחר להיות על המגרש, ובעיקר מחוצה לו.

רק תראו מיהם שאר המאושרים, שזכו להיבחר השנה להיכל התהילה. תמצאו שם את ארטיס גילמור, מגדולי הסנטרים בכל הזמנים ב-ABA וב-NBA, ואת כריס מאלין, אחד הפּיוּר-שוּטֶרים הטובים בהיסטוריה וחבר הדרים-טים האורגינלית (למי שלא ממש מכיר: הנה מדגם מייצג ממש כאן). גם ארווידאס סאבוניס חסר התקדים שם, וגם תרזה אדוארדס, המגה-סטארית האמיתית הראשונה של כדורסל הנשים.

מי עוד? מאמנים אגדיים כמו טקס ווינטר, האיש שהמציא את התקפת המשולש, טרה ונדרוויר ממכללת סטנפורד והרב מגי מאוניברסיטת פילדלפיה, וכמו כן ריס "גוּס" טייטום, כוכב ההארלם גלובטרוטרס בשנות ה-40' וה-50', וסאץ' סנדרס, שזכה בשמונה אליפויות עם הסלטיקס בשנות ה-60'.

אין ספק, רשימה נכבדת ביותר, שכל חבריה לא רק תרמו רבות, וחלקם עדיין תורמים, לענף, אלא גם לא ממש הרבו לייצר כותרות שליליות או לעמוד באיזושהי מחלוקת. מה שכמובן אי אפשר לומר על רודמן.

עוד לפני שנרחיב עוד קצת בסוגיה, אפילו לא ננסה להכחיש שמדובר בכדורסלן מצוין, אחד מטובי שחקני ההגנה והריבאונדרים שידע הענף. חמש אליפויות (שתיים עם הפיסטונס, שלוש עם הבולס), פעמיים שחקן ההגנה של העונה, שבע שנים רצופות מלך הריבאונד, מתוכן חמש עם ממוצע של למעלה מ-16 כדורים חוזרים למשחק (ומדובר בשחקן של פחות משני מטר גובה, כן?), פעמיים אולסטאר, וכמות בלתי נגמרת של אנרגיות וטירוף על המגרש.

העניין הוא, שהיו גם מלא עניינים איתו חוץ מהמשחק נטו. על המגרש, האיש לא רק התכסה במילין קעקועים והחליף צבעים בשיער כל יומיים, הוא גם, ובעצם בעיקר, מעולם לא החמיץ הזדמנות להיכנס לעימותים פיזיים לא ממש הכרחיים, ולא רק עם שחקנים ושופטים. אוהדים, עיתונאים, כולם חטפו ממנו (אצל צלם טלוויזיה אחד זה נגמר בבעיטה בביצים).

מחוץ למגרש, הוא התחתן עם עצמו, השתתף במרוץ השוורים המסורתי והפסיכי בפמפלונה ובהמון סרטים ותכניות טלוויזיה שרובם ככולם מיותרים לחלוטין, הפך למתאבק מקצועני במשרה חלקית, ועוד לא אמרנו כלום על כך שהוא לא יכול לעבור בידוק בטחוני בשדה תעופה, בלי שגלאי המתכות ייצא מדעתו עקב מאות העגילים שהוא תקע לעצמו בכל מקום אפשרי ולא אפשרי. הנה כאן משהו כמו ארבע דקות, שפחות או יותר מסכמות את דרכו של
האיש על המגרש, וגם קצת מחוצה לו.

רוצה לומר, לא בדיוק מי שדייויד סטרן היה בוחר להציג לילדים כדוגמה ומופת לאיך צריך להיראות ולהתנהג כוכב NBA, ורודמן יהיה הראשון להודות ולהתגאות בכך. "זה נשמע לי הזוי לגמרי", הוא אמר אחרי שהתבשר על הבחירה, ותסמכו עליו שהוא יודע דבר או שניים על דברים הזויים.

אבל כאן בדיוק טמונה גדולתם של מי שבחרו ברודמן להיכל התהילה. כי בשורה התחתונה, מעבר ליכולתו, שעליה אין עוררין, מגיע לרודמן להיות שם משום שבשביל תופעות טבע כמוהו באים הרבה אנשים לראות כדורסל. בסדר, אז שר החינוך הוא כבר לא יהיה, אבל בלעדיו היה לכולנו הרבה יותר משעמם.

shaharhermelin@gmail.com