בקולג' מקאלב דווקא היה תותחן בן תותחן. 20.9 נקודות בממוצע ב-128 משחקים באוניברסיטת ניו אורלינס, 25.0 למשחק כג'וניור שהעניקו לו את תואר שחקן העונה במחוז הסאן-בלט. על הסקאוטים זה לא עשה רושם אם לומר את האמת ואת הקריירה המקצוענית שלו הוא החל במרסין, שאמנם ממוקמת בטורקיה, אבל גאוגרפית קרובה יותר לסוריה מאשר לאיסטנבול, כן?

הוא עשה בה עונה יפה מאוד, בטח ביחס לרוקי, וגם הוביל את הליגה עם כמעט 3 חטיפות למשחק, אבל את הקיץ הבא העביר כמובטל. באמצע אוקטובר 2009 הגיע הצ'אנס הגדול שלו: מילט פלאסיו נפצע ופרטיזן בלגרד חיפשה רכז זר בנרות. היא הימרה עליו ומסלול הקריירה שלו השתנה. מקאלב היה השחקן הכי נמוך בקבוצה אולי הכי גבוהה שראינו בשנים האחרונות. לצידו בקו האחורי פתח דושאן קצ'מן (1.97 מ'), את הקו הקדמי עיטרו יאן וסלי הצעיר (2.13 מ'), אז בכלל כסמול פורוורד תאמינו או לא, לורנס רוברטס (2.06 מ' של פלדה) וסלאבקו וראנש (2.29 מ'), כאשר אלכס מאריץ' הקטנצ'יק (2.11 מ' לגובה ולרוחב) עולה מהספסל.

פשששש. מה נאמר ומה נגיד – זו הייתה אחת הקבוצות הכי מלהיבות ביבשת באותה תקופה, בעיקר למי שאוהב כדורסל שיטתי וממושמע. כמו המאמן דושקו וויושביץ', למשל. עצם עלייתה לטופ 16 הייתה מעין הפתעה, אחר כך היא הדהימה עם ניצחונות על פנאתינייקוס וברצלונה וברבע הגמר חיכתה לה אחת, מכבי ת"א של פיני גרשון. כבר במשחק הראשון היא לקחה את הביתיות אחרי קאמבק מרשים בהיכל ובשני המשחקים בבלגרד ארנה האוהדים הפנאטים לא השאירו שום סיכוי שהיא תפסיד. המסע ההרואי לפיינל פור הסתיים בהפסד בהארכה לאולימפיאקוס, אבל ככה זה לפעמים עם סינדרלות.

מקאלב השתדרג לסיינה, אז עדיין קבוצת פאר, הוביל אותה לפיינל פור נוסף והיה מלך סלי היורוליג בעונה השנייה. הוא נאבק בפציעות והחמיץ לא מעט משחקים, אבל משחקן של 30% ומטה מעבר לקשת, הפך למדורג ראשון במפעל עם 52.6% מדהים מבחוץ. בין לבין, קיבל אזרחות מקדונית והוביל את הנבחרת לטורניר בלתי נשכח ביורובאסקט 2011, שהעלה אותו למעמד חצי-אל לפחות במדינה. 21.4 נקודות למשחק, בחירה לחמישיית הטורניר ועלייה היסטורית לחצי הגמר – או במילים אחרות: שכפול מסע הסינדרלה של פרטיזן, הפעם עם מדינה אקס-יוגוסלבית אחרת.

היה בו משהו מן האליליות. בשיאו אירופה היתה מהופנטת, לא נכחיש זאת. ולא נכחיש אף זאת: בטיל בר המצווה של איתי סלע הפלאי שעבר בין השאר ובעיקר בסיינה תוך כדי צפייה במשחקי סדרת גמר נגד מילאנו, רכשנו גופייה של מקאלב בחנות הרשמית במיטב זוזינו.

הניסיון בגלאקטיקוס של פנרבחצ'ה-אולקר לא ממש עבד, בעיקר מבחינה קבוצתית. מנהל הבנק יחלוק על זה, אבל הכיוון של הגרף השתנה, בעיקר בגלל פציעות שהקשו עליו מאוד והביאו לשחרורו. הוא ניסה להתקאמבק בבאיירן מינכן, נפצע שוב והלך בכל הכוח על החלום לשחק ב"קבוצת הבית", ניו אורלינס פליקנס. זה כמעט עבד והוא קיבל חוזה לא מובטח, אבל רגע לפני 2015-2016 נחתך וחזר לאירופה.

הפציעות והגיל גרמו לו לאבד את המהירות – ובלעדיה הוא היה שחקן אחר לגמרי. לעיתים היה קצת עצוב לראות אותו בלימוז', גראן קנאריה וסראגוסה, אבל מצד שני, עדיין נחמד לצפות בו בפעולה. בטח ובטח כשהוא מזכיר נשכחות אחת למשחק או שניים עם איזו חדירה גדולה או ניתור מרשים מהמקום.