יכול להיות שיש לי טעם מוזר, מודה. הרבה זמן לא נהניתי ממשחק כמו שקרה לי אתמול בלילה בין מה-זה-היה . . . רביעי לחמישי, כנראה.

ורמונט נגד למאר. משחק במסגרת הפירסט פור על הזכות המפוקפקת להתמודד בשלב הבא נגד נורת' קרולינה. פעם ראשונה שאני רואה את שתיהן. ואיך שהמשחק מתחיל, התחושה מוזרה: רגע, זו ורמונט או נבחרת אוסטרליה?

הקבוצה לבושה במין ירוק-צהוב שמזכיר מאוד את הצבעים של הנבחרת ההיא. מחפש את שיין היל או אנדרו גייז ולא מוצא.

ובכל זאת, חבורה של שחקנים לבנים, כמעט כולם. והשמות? צלצול יהודי עז: לוק אפפלד, פאט ברגמן, ג'וש אלבאום. מחנה האימונים של מכבי חיפה וג'ף רוזן במיאמי כבר בכוננות, אומרים, ושמועות ראשונות על כך שאחד מהם ישחק בקבוצת הבת מכבי הוד השרון הולכות ומתגברות. הרגע המצאתי.

בלמאר משחקים ארבעה סיניורים, שקולעים 83% מנקודות הקבוצה בממוצע השנתי, יותר מכל קולג' אחר בארצות הברית. התקשורת מעניקה חשיבות גדולה לסיניורים, שחקני השנה האחרונה, שאמורים במעמדים מלחיצים לגלות בגרות ולנצל את הניסיון שלהם בשלל דרכים טובות.

אבל כמו שהמשחק התפתח ונראה, כל הניסיון של הסיניורים מלמאר לא היה עוזר מול השקט והקבוצתיות של ורמונט, שנהנתה ממשחק ממושמע להפליא, מקלע אחד מרשים בשם פור מקגלין ומחבורה של גבוהים חלופיים זה לזה שנותנים גוף ולא מוותרים במאבקים על ריבאונדים.

קולעים באחוזים גבוהים, משחקים בסבלנות אין קץ ולא ממהרים לשומקום. משמעת טקטית מופלאה: הרכז, סנדרו קאריסימו, בעל שם איטלקי ומראה ליטאי, היה על המגרש 35 דקות. ב-30 מהן הוא לא הביט על הסל בכלל, שיחק רחוק ממנו, התקדם בהליכה, שמר מצוין על הכדור, הניע לאט וחיפש אחרים. כשנרשמה מצוקה של אחד השחקנים הוא מיהר להגיע אליו ולאסוף ממנו הכדור. בידיים שלו הוא יותר בטוח.

האמת? עוד שחקן, באמת עוד שחקן. אבל לפחות על פי המשחק הזה נראה כמו מישהו שיודע לנהל עניינים, שחקן של מאמן, אחד שאפשר להיות רגוע לצדו ולסמוך עליו. וככל שהקצב האיטי של ורמונט השתלט גם על הרצונות של למאר, ככה התפעלתי יותר. משחק שלם שלמאר לא הצליחו להוציא את היריבה שלהם מתבנית המשחק. התחילו מאוחר מאוד בדאבל-אפים ובניסיונות לחץ, וכמו שהתחילו ככה הפסיקו ונרגעו. ליד השקט והמשחק המסודר של ורמונט, למאר נראתה חסרת עשתונות לעיתים קרובות מאוד וגלשה למשחק של יכולות אישיות בעיקר של מייק ג'יימס, אנתוני מיילס והמון מאמץ של דבון לאמב.

אבל כלום לא עזר. לעמוד ולמחוא כפיים, בחיי.

נזכרתי מחדש כמה אני אוהב משחק קבוצתי, ואיך אני לא תמיד מתחבר לכל הג'רמי פארגו ולוויל ביינום של החיים. הפארגואים והביינומים של החיים יגיעו רחוק יותר קרוב לוודאי מכל אחד מהשחקנים של ורמונט ומהסגנון שהם מייצגים, אבל כל כך נדיר לראות כדורסל כמו של ורמונט מצליח, שלרגע היה לי פשוט כיף. נגד נורת' קרוליינה הסיפור שלהם ייגמר, מן הסתם.

ורמונט, שמגיעה מאחת המדינות הקטנות ביותר בארצות הברית, ניצחה את למאר מטקסס – אחת המדינות הגדולות ביותר שם. היו לה פחות סיניורים, אבל היה לה את ג'ון בקר, מאמן של שנה ראשונה. והיה לה כאמור את פור מקגלין שגם משחק עם הסיפרה 4 על הגב. 18 נקודות, 3 ריבאונדים, 3 אסיסטים ו-3 שלשות ב-27 דקות. והוא בכלל עולה דרך קבע מהספסל.

איזה שם. פור.

יכול היה לשמש כחבר הרביעי בפאן בוי ת'רי. או להחליף מישהו בפאביולס פייב. אולי לשחק את סטיב אוסטין באיש השווה 6 מיליון דולר. ואם לא, אולי להפיק מחדש את סבן אנד דה טייגר של דוראן דוראן. אני חושב שהכיוון הובן ואין צורך להמשיך.

איזה שם. פור.

בקיצור וכמו שאתם מבינים, כמו בבלקנית, כמו בתיכוניים, כמו בלאומית, אני נהנה לגלות שמות חדשים, סגנונות חדשים, ונחשף מקרוב לעוד תחום שדי זנחתי לאורך השנים.

העניין הוא שזה קורה בדיוק בזמן המעבר בחזרה מהסבתא אל הלשכה הנשיאותית המשופצת קומפלט ברמת גן-העיר. רעיית הנשיא קורסת תחת העומס, פירוק הקרטונים וההתמודדות מול בעלי המקצוע, השליחים, הטכנאים, הספקים שנדחסים כולם בזה אחר זה איש-איש בתורו ועושים את מלאכתם תמורת מזומנים לא מעטים בכלל.

אני רק מנסה לעזור ולא תמיד מצליח. מפנה, מעמיס, מוריד, מעלה, ומנסה גם לגנוב קצת שינה כי הלילות נדפקו לגמרי עם הלילות המקוטעים האלה, ויש עוד לא מעט שידורים לפנינו. ותיכף גם היורוליג וההצלבות. יאאא אולוהייים, איך נעמוד בקצב?

על כל זה נדבר עת אניח סוף-סוף את המחשב במקומו הקבוע בחדר העבודה הנשיאותי, ואתן לאצבעות ללכת בשבילכם. יש המון סיפורים לספר, וסיפורים לספר – יש המון.

שלומות ונצורות בשלב זה.