ססססאמק, אם יורשה לי, שהרי השחקן הזה היה אחד הנהדרים שראיתי בכדורסל האירופי בשנים האחרונות. ועכשיו, כלומר לפני שבועיים בערך, הוא פרש אחרי שש עונות רצופות בסיינה ושש אליפויות שם. שיחק גם ארבע עונות ברציפות בקאנטו ועונה אחת באנטוורפן שהיתה הראשונה שלו באירופה. לכם אני יכול לומר, כפי שהיה לוחש ודאי ש. איזנברג על אוזנכם בלעדית כממתיק סוד, שהעברתי לפחות רבע אחד שלם במהלך סדרת הגמר של סיינה נגד מילאנו, בה צפיתי מקרוב עם איתי סלע הפלאי, במעקב נטו אחר התנועות של החבוב הפורש הזה. אמנות. מלאכת מחשבת. נהניתי זו לא מלה.

טרם הספקתי להתאושש מהבשורה על עזיבתו את הכדורסל, אבל זה עמד באוויר. אחרי הכל, הבחור בן 35 והניף תואר ביוני האחרון עם סיינה. היתה תחושת מיצוי. שלו, של הקבוצה, של הסצנה כולה. סיינה התפרקה מנכסיה שנייה אחת אחרי ה-1-4 על מילאנו. אי אפשר היה שלא להרגיש את זה. שחקנים מבוגרים שעלו לבמת המדליות והגביעים עם ילדים קטנים על הידיים. שחקן ועוד שחקן ועוד שחקן. לברינוביץ' טיפס לשם עם שני ילדים. ואז עלה הוא, האחרון, הקפטן, והקהל יצא מדעתו מרוב אהבה והערכה. התרגשתי בטירוף. ותמה השושלת.

ושלא תבינו אחרת: האיש גאון. באמת. אמיתי. הוא לא אתלטי, גם לא מהיר, אבל איזו חוכמת משחק יאאא אולוהייים! משחק ההתקפה שלו מושתת כמעט בלעדית על תנועה ללא כדור, חסימה ועוד חסימה לאחרים, הנעת כדור ותמיד מהלך אחד קדימה ברגע שהוא מקבל אותו, קריאת משחק יוצאת מהכלל ואחרונה, ממש ממש אחרונה, אופציית הזריקה. וגם היא, אגב, כמעט אך ורק לשלוש. בקושי מוריד כדור לרצפה. ובכל זאת, איזה תענוג.

נו, זה נשמע כמו מישהו מוכר מפעם, בואו לא נכחיש זאת, אבל בכל זאת יש מספר הבדלים בינו לבין היונה ההנפלדית. בראש ובראשונה, עניין הקליעה מבחוץ. החבוב שלפנינו ביסס לעצמו סיטואציה ונישה שהיונה לא אימץ מעולם. על אף היותו פאוור פורוורד בהגדרה, הוא העביר את מרבית הזמן שלו בצד ההתקפי רחוק מאוד מהסל. עזר להניע כדור, למסור פנימה, להקשית אלי-הופים, למסור דרך הרצפה, לחסום לקלעים ובחלקים ניכרים מהזמן פשוט נע הצדה בעיתוי מושלם כדי להיות פנוי לשלשה. כשגילו אותו והיה לו מרחב מספיק לשחרור – הוא זרק. בגמר הפלייאוף האחרון בקריירה שלו הוא עמד על 10 מ-20 משלוש. בקריירה האיטלקית שלו היו לו 36.8% מהטווח הזה.

רבותיי וגבירותיי (אני יודע שגם אתן כאן לפעמים), מדובר בשחקן מאוד ייחודי. מאוד. באותה סדרת גמר ממש הוא זרק רק שלוש פעמים מטווח שתי נקודות לסל של מילאנו ב-116 דקות שקיבל. פיתח סגנון מיוחד משלו. בנוסף, להתעלות שלו היה חלק מרכזי באליפות האחרונה: בשלושה המשחקים האחרונים של סדרת הגמר הוא קלע 11.7 נקודות בממוצע כאשר לאורך העונה כולה בליגה האיטלקית חצה רק פעם אחת את גבול ה-10. לא הכל זה נקודות בחיים, יו נואו.

וכך או אחרת, אחרת או כך, אני מרגיש שזו טעות להמשיך ולהציג מספרים במקרה של הפורוורד הזה. לא על זה היתה תהילתו אלא על הקבוצתיות, היעדר האגו, שיתוף השחקנים האחרים. אם יוצא לכם לתפוס איזה קטע יוטיוב שמתמקד בו, קחו את ההזדמנות. תראו את התנועה בלי כדור, את השתיים-שלוש ולפעמים ארבע חסימות שהוא מסדר לשחקנים האחרים שאתו באותה התקפה, כדי שבסופו של דבר אחד מהם יוכל לקחת כדור לסל בנוחות. ואחר כך תנו מבט גם לצד ההגנתי: לריבאונדים שלו, לשימוש בגוף, לעובדה שהוא לא מוותר על אף כדור אבוד, לעבירה שבמקרה שלו היא עבירה כמו שצריך ולא דרדל'ה וכמובן לכל אותם מקרים שבהם הוא עוצר התקפות של שניים על אחד או אפילו שלושה על אחד ומונע סל. לראות כדי להאמין.

קל להמשיך ולכתוב אבל הוא באמת מסוג השחקנים שצריך לראות בעיניים, כי מלים לא בהכרח יוכלו לתאר את העליונות ההגנתית שהשליט. באמצעות ההגנה האישית ויכולתו להעביר ולנתב אותה הלאה הפכה סיינה לאחת מקבוצות ההגנה הטובות באירופה, כזו שמדורגת כמעט בקביעות בשנים האחרונות בראש טבלת החטיפות. בסופו של דבר כולם דיברו על הרעמה שלו, הייחודית, זו שאסופה בסרט. פה ושם ביציעי סיינה אותרו אוהדים עם פאות בדמות הרעמה המפורסמת ביותר בכדורסל האירופי. אני כבר מתגעגע. למראות ולשחקן. אפילו עיתוי הפרישה שלו מצוין: בשיא, עם תואר בידיים, כשהוא עדיין שחקן חמישייה קבוע ומשפיע ומאחוריו 439 משחקים בליגה האיטלקית וממוצעים של 7.3 נקודות ו-6.1 ריבאונדים לצד 2.6 חטיפות (יאאא אולוהיים!) ו-2.0 אסיסטים. ניפרד ממנו במלים שאמר היונה ההנפלדית הדומע מעל הבמה במסיבת העיתונאים הבלתי נשכחת בה הודיע על פרישתו: "אז תודה".

צילום: מתוך אתר הליגה האיטלקית