"מה זה היה, פגע בי משהו? איייי, מה זה?"

אחרי 5-7 נשיאותי-מגומגם במערכה הראשונה התיישבנו לנוח לכמה דקות, לפני שחזרנו למערכה השנייה.

"יש לך כוח?", שאלתי את השכן, שהתריע על עייפות קשה עוד לפני המשחק (מה חדש, בעצם). "בוא נשחק עד 4 ונראה אם אפשר להמשיך, נשארה לנו רק חצי שעה", הוא ענה.

מפה לשם 1-1 במערכה השנייה ופתאום, בזמן עלייה לרשת, תוך ביצוע עוד תנועה שגרתית יחסית, לא מסובכת מדי ולא שונה מאחרות, הגיע בום.

"מה זה היה, פגע בי משהו? איייי, מה זה?".

הבטחתי לאחור מתוך אינסטינקט, אבל לא היה שם כלום.

הפסקנו. עברו עוד דקה-שתיים לפני שראיתי חושך בעיניים לכמה שניות, ואז זה עבר. החושך, לא הכאב.

"לא נוכל להמשיך, בוא נתחיל להתקפל", אמרתי לשכן. "זו מתיחה חזקה מאוד, אולי קרע בשריר". צלעתי בכבדות לכיוון הספסל ואז הגיע רגע השיא של הערב: השכן אסף לבדו אחד-אחד את כל עשרים הכדורים הפזורים ברחבי המגרש, וניקה אותי מהעניין המנג'ס הזה.

בכל מינוס יש גם פלוס, כידוע.

זה מרגיש כמו ירייה ברגל, או לפחות כמו כדור טניס שמושלך עליך במלוא הכוח ישיר לשריר. לא שמעתי פק, גם לא טק, ואולי בכלל לא נקרע שריר, אבל היה שם משהו. ועכשיו אני יכול להתגאות בפעם הראשונה בקריירה, ששריר התאומים שלי נראה גדול יותר משל מוטי דניאל או הביפיונר לשעבר ומאמן ההווה בני טבק, שניים שאין להם מתחרים בתחום.

ועכשיו יש צליעה. ואין כל כך זמן לטפל. זה קרה מאוחר בלילה, ובצהריים יש משחק תיכונים, אחר כך עניינים עם הילדים, ומחר נסיעה לאשדוד לשדר משחק נשים בצהריים. אז יאללה, קצת רחמים עצמיים. מה יש. הרבה זמן לא יצא לי. זמן טוב להתפנק קצת מתחת לשמיכה.