תיקו הושג אתמול באוניברסיטת תל אביב ביני לבין השכן בטניסלע השבועי: 2-6 לו במערכה הראשונה, 3-6 לי במערכה השנייה. היה מאכזב משהו פחד.

מאכזב, הייתי מאכזב. הייתי קלוש-חלוש-תלוש.

לא שמגיע קהל לראות את המשחקים ולא שיש למישהו ציפיות ממני. אני חושב שגם לי אין ציפיות מעצמי. אחרי הכל, המאזן מדבר בעד עצמו: 37 ניצחונות, 14 תוצאות תיקו (משחקים שהסתיימו ב-1-1 במערכות) ואף לא הפסד אחד. אוקיי, יכול להיות שאני מאוכזב מחלק מהתיקואים. 14 זה הרבה יותר מדי כשמדובר בשכן, אבל למה לעקוץ: מגיעה לו מלה נאה כרפאל על השיפור שעשה עם הזמן.

ובכלל, הוא בחור טוב, הוא.

על אף הלקקנות המיותרת במשפט האחרון, זה היה בחו"כ היסטרי! (לקוראינו החדשים: ראשי תיבות של בושה, חרפה וכלימה).

השכן היה הראשון שהצהיר על עייפות בנסיעה למגרש, בעודנו רוכבים בטנדר הנשיאותי. זה לא חדש. בדרך כלל אנחנו מתחרים בינינו מי יותר ומי פחות. שום דבר מההצהרה שלו בא לביטוי במגרש. תוך פתיחה יוצאת מהכלל, יחסית לעצמו, השכן עלה ל-0-5 כשבשלב הזה אני פשוט לא מבין מה קורה.

פשוט לא הייתי שם. נוכח-נפקד, קיים-לא קיים. חסר מוטיבציה, כבד, שלילי, גמלוני, ופתאום גם עייף. אפילו יותר מהשכן. כנראה.

מכות הפתיחה היו זוועתיות. על חלק מהכדורים שלו פשוט לא טרחתי להגיב. שאלתי את עצמי אם אני רוצה לשחק או לא. ב-0:5, מאוחר מדי, התחלתי גם לענות.

"שמע", אמרתי לי, "אתה אידיוט או מה? אתה נותן לשכן הרופס לנצח אותך? לא חבל לבזבז ככה את הטניסלע השבועי? הרי החגים נפלו על רביעי-רביעי-רביעי וזמן רב לא התקיים משחק. לבוא ככה ולזרוק שעה וחצי בלי לנסות ולהרביץ משחק ראוי? הרי לא יקום ולא יהיה. תן פייט וחזור ל-5-5, למרות שמדובר, כנראה, במשימה כמעט בלתי אפשרית.

השכן נבהל כשהתעשתי לרגע וצמצמתי ל-5:2, אבל הרוח פשוט לא היתה שם. הייתי כבוי. משהו נורא. נורא. בחו"כ! 2-6 מרטיט לשכן, לא פחות ולא יותר.

בהפסקה בין המערכות ניקר בי חשש ממשי, שזה הולך לקרות. ההפסד הראשון. המחשבות עברו בזו אחר זו לגבי הכותרת שאתן לאייטמון בכדורסלע. הכותרות המועמדות: "סוף דבר", "תם ונשלם", "תדהמה בנשיאות", השכן עשה את זה", "לא עוד רופס", הפסד בכורה לנשיא הכושל", "איטלולא, חוכא ובחו"כה!" ועוד כהנה וכשמה כותרות נחמדות יותר ויצירתיות פחות.

ובסוף חילצתי תיקו, איכשהו.

ב-3:3 הצלחתי להיפרד ממנו סוף-סוף בזכות כמה אייסים נחושים וחזקים, ולסגור עניין עם 3-6. ובכל זאת, זו היתה תצוגה חלשה. עלו בי מחשבות על פרישה ומעבר לפינג פונג, שם צריך לרוץ פחות. השתפרתי אמנם, אבל הוא נחלש משמעותית. כי זאת יש לדעת: גם ברגעים הקשים ביותר ובפיגורים המביכים מכל, תמיד אפשר לסמוך על השכן שיאבד מכוחו. וכרגיל, זה קרה והספיק כדי לחלץ תיקו מספר 14 בינינו.

מתי ינצח השכן? זה מתקרב, אני חושב.

ברם, בשלב מסוים האיש הרים את חולצתו כדי לנגב את פניו. כרס עגולה מתמיד התגלתה שם.

במחשבה שנייה, ייתכן שהוא לא ינצח אף פעם.