אני אדם אופטימי.

לא בטוח שמבחירה. יותר סביר שמדובר במשהו גנטי (החשוד המיידי הוא אבי, עליו השלום, אבל מאוד ייתכן שהעניין התחיל נמוך יותר באילן המשפחתי). כך או אחרת, אי אפשר להתווכח עם העובדות: בכל מצב עגום, קשה או כואב בו מצאתי את עצמי בכמעט חמישים שנות חיי - מצאתי את עצמי מתמקד דווקא בפן החיובי שלו, ויהיה קטן ומצומצם ככל שיהיה.

הדוגמה האחרונה, ויש לציין ולהדגיש – חריגה מאוד בהיקפה, מתרחשת ממש בעצם ימים אלה. לפני כשבוע וחצי, במהלך ריצת בוקר שגרתית ברחבי שכונת בורוכוב (שום קשר לרב"ס. הוא בכלל מכרמיאל, ומתגורר באזור על תנאי, ומן הסתם גם על זמן שאול), נפלתי בצורה לא ברורה, וגם מאוד לא מוצלחת. התוצאה: שבר באגן, כאבי תופת ומוגבלות רצינית בתנועה ובכל פעולה בסיסית שהיא למשך השבועות הקרובים.

על פניו, באסה אמיתית, בואכה דיכאון קליני, אבל המנגנון הפנימי הצוהל-תמידית שבי מיד ביצע את ההתאמות הדרושות. נכון, מדובר בסיטואציה לא פשוטה, מכאיבה ומגבילה, אבל זה עדיין לא אומר שאין לה צדדים חיוביים:

בראש ובראשונה, יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. אמנם יש שבר, אבל צורתו ומיקומו לא מצריכים ניתוח, ברגים, פלטינות, ושאר מרעין בישין שהיו הופכים את העניין, ובעיקר את תהליך ההחלמה, לקשים ומורכבים פי כמה. אצלי, אם הכל יילך כפי שהאורתופדים מאמינים, כמה שבועות של מנוחה ופיזיותרפיה, והשבר יתאחה בכוחות עצמו.

שנית, המנוחה בבית, גם אם היא מאונס, באה בעיתוי לא רע. בשבע השנים האחרונות, עקב דרישות העבודה, די דחפתי את עצמי לקצה גבול הנהיגה של האדם. לא ניכנס כאן למספרים. רק נאמר שראלי פאריס-דקאר והטור דה פראנס נראו ממקום מושבי ליד ההגה כנסיעה למכולת השכונתית. לא יקרה כלום אם בשבועות הקרובים אסתפק בדידוי בעזרת קביים בין הדירה לדשא שמתחת הבניין.

שלישית, אם לחזור לעניין שלשמו אנחנו מתכנסים כאן בדרך כלל, פתאום יש לי את כל הזמן שבעולם לצפות בכדורסל. אנ.בי.איי, ליגת קזינו, ליגה לאומית, גמר גביע המדינה בכסאות גלגלים (ריספקט גדול לחבר הטוב אושר ששון ולחבריו על שיפוט מצוין), ליגה ספרדית, איטלקית, יוונית, טורקית, VTB, בקיצור - כל מה שיש. לא צופה בהכל, כמובן, אבל האפשרות קיימת, ואלו חדשות מעניינות ואפילו משמחות.

רביעית, ואם כבר הזכרנו אנ.בי.איי, העובדות מוכיחות כי דווקא בעצם ימים לא פשוטים אלה, בהם כל ניסיון להתיישב, לקום וללכת כרוך בחישובי זוויות וכמויות אנרגיה כמותם לא ידעתי מאז הנסיון העגום של המורה למתמטיקה להוליך אותי להצלחה בבגרות חמש יחידות במתמטיקה (למה לך? לא עדיף להתחיל קודם במשימות פשוטות? נאמר, חתימת הסכם שלום בין ישראל ואיראן?) - רשמתי הצלחה חסרת תקדים בתחזית הפלייאוף שלי. שמונה משמונה בסיבוב הראשון. חוזר שנית: שמונה משמונה.

נכון, לא כל הסדרות הסתיימו בתוצאה עליה הימרתי, אבל מאה אחוז הצלחה בזהות המנצחות? אצלי? יש בהחלט מצב שהשמש תזרח במערב ושמחוץ לחלון שלכם עומד כרגע חמור לבן. אם מוסיפים לכך את הבעיטה החיננית שספגו הספרס מהקליפרס, לרבות המבט על פניו של פופוביץ' לאחר סל הניצחון של כריס פול, והרי לכם מתכון בטוח להחלמה מהירה.

חוץ מזה, נכון לרגע זה כל הסדרות שם בשוויון, יותר ויותר שחקנים נותנים תצוגות לפנתיאון (מי אמר בלייק גריפין?), ולעניות דעתי המאוד לא קובעת - סדרת גמר בין ממפיס לוושינגטון נראית פתאום רעיון הרבה פחות הזוי ממה שנדמה היה לפני שבועיים.

גם בזירה המקומית - כפי שנוהגים לומר פרשנים מפרשנים שונים (שכנראה לא היו מימיהם בזירה) - לא משעמם. גלבוע/גליל ירדה, וזה לא משמח. מצד שני, זה היה צפוי, והקבוצה עצמה מעולם לא התקרבה לרגש אותי ברמות אליהן הגיעה המקור מכפר גלעדי וכפר בלום. בצד החיובי, עכשיו יתפנה מקום בליגה ותינתן הזדמנות לקבוצה קטנה אחרת.

ועוד מעט יהיה פלייאוף גם כאן וגם בליגות האירופיות, ופיינל פור יורוליג. גם הכאבים פוחתים טיפה עם כל יום שעובר, ובמקביל - הולכות ומשתפרות מיומנויות השליטה שלי בקביים. בקיצור, תמיד צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה. המצב רחוק מלהיות להיט, אבל יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. באמת שיכול היה.

shaharhermelin@gmail.com