תמיר, וסליחה מראש על החריגה החלקית מגבולות הקונספט של הפינה, הוא לא יצא. חצי ראש פחות מאביו דייויד ולא גבוה בהרבה מאמו כנרת. בגובה שלו, 1.80 מ' ובדל סיגרייה, וגם זה כנראה עם נעליים, קשה מאוד להיות שחקן כדורסל אפילו בעידן סטף "הבן של השכנים" קארי.
מימדים כמו שלו היו אמורים להעלים אותו לתהומות הנשייה – או לכל הפחות לקריירה בליגה הלאומית והארצית - בתום גיל נוער. ראינו ממנו הבנת משחק ברמה גבוהה, יכולת מסירה נדירה וגם הרבה ביטחון, אבל החשש היה שברגע שיגיע לליגה של הגדולים, הוא לא רק יתקשה למצוא מצ' אפ סביר בהגנה – שלא נאמר יהפוך לגולם במעגל, כמו שנוהג לומר מאמננו האדמוני לשעבר - אלא גם לא ממש יוכל לחדור לתוך היער מבלי להיאבד שם.
יש דברים שאי אפשר ללמד, גורסת הקלישאה. גובה הוא רק אחד מהם. כבר בצעדיו הראשונים בהפועל ת"א היה אפשר להבין שלא מדובר בעוד שחקן. מעטים בני העשרה שמקבלים דקות אמיתיות בליגת העל ומעטים עוד יותר אלו שעושים איתן משהו. ספורים אלו שהגיל כלל לא ניכר בהם. אחד הזרים ששיתף איתו פעולה סיפר שרק כמה חודשים לתוך העונה הוא גילה שהחבוב שלצידו בקו האחורי לא רק נמוך בסנטימטרים אלא גם בשנים.
רוצה לומר, בוגר לגילו. הבן של דייויד, נו, הרי לא חשבתם שהוא ייצא איזה עבריין כדורסל עם יסודות קלוקלים, נכון? אל ראיית המגרש הנדירה הצטרפה תעוזה והרפתקנות, כיאה לפליימייקר גדול באמת, והפכה אותו לאחד המוסרים הטובים שראינו בשנים האחרונות. הקליעה הטובה מבחוץ לא רק התייצבה, אלא גם התרחבה בטווח שלה – דבר קריטי מאין כמוהו עבור הילד הכי קטן בכיתה.
באליפות אירופה לעתודה 2018 הגיעה החותמת על הייחודיות שלו. הוא סחב את הנבחרת של עודד קטש עד לגמר, כשהוא מופיע גבוה (כמה פעמים כבר חזרה על עצמה המילה הזו? מעניין מה פרויד היה אומר) בכל טבלה סטטיסטית אפשרית וקובע שיא היסטורי עם ממוצע אסיסטים דו-ספרתי. הבחירה בו לחמישיית הטורניר העניקה לו גם תשומת לב בינלאומית והפעם לא רק בזכות היותו הבן-של.
לא עבר זמן רב והוא כבר כבש (מלה לא טובה, ביפית במהותה, נחליף אותה בתפס) את עמדת הרכז הראשון בנבחרת ישראל. בנוסף, הוא קיבל לא מעט קרדיט מדן שמיר בהפועל חולון, זכה איתה בגביע המדינה והגיע לגמר הפלייאוף. אלא שלצד ההתלהבות והתשבוחות, הרימו ראש גם החששות המוקדמים: מה קורה כשקבוצה מסמנת אותו כחור בהגנה והולכת אליו שוב ושוב? החצי השני של העונה בחולון היה הרבה פחות טוב, הוא זז הצידה והתקשה לשמור – תרתי משמע – על הרמה מתחילת השנה.
אחרי שהחליט על מעבר נוסף, הפעם לירושלים בה המתינו בעמדות הגארד ותיקים כמו יוגב אוחיון ובר טימור, היה נדמה שמדובר בשידוך הרה-אסון, בטח לאחר שהתפרסמו ציטוטים כאלו ואחרים משיחות פרטיות שהציגו אותו באור פחות חיובי. קטש, תחתיו פרח במדים הלאומיים, נתן לו את כל הבמה ועזר לו לעשות עוד צעד קדימה. ממוצע נקודות דו-ספרתי, מקום קבוע בחמישייה של קבוצה שרצה חזק בכל המסגרות, זכייה שנייה ברציפות בגביע ובחירה לשחקן הצעיר של העונה בליגת האלופות היו היובל המרשים.
טרוניות על היכולת שלו בהגנה ותהיות – מוצדקות – על היכולת שלו לחדור מעבר לקו העונשין היו ונותרו. גם בירושלים הראה הגרף ירידה מסוימת איפשהו לקראת סוף העונה. היו שטענו שהאמון העיוור בו עלה לקבוצה ביוקר במאני טיים וגם כאלו שאמרו שהוא נבע מטעמים לא מקצועיים. אבל השורה התחתונה ברורה: למרות הגובה, למרות המקטרגים, למרות החששות והספקות שהיו לגביו, יש בו משהו מיוחד, גם בצורת המשחק וגם באופי. לאן זה יביא אותו? אם נחיה גם נראה.
