אין שינויים במכסת הזרות וגם עונת 2020/21 נפתחה עם 30 זרות ברחבי הליגה, 3 זרות בכל קבוצה. זמן טוב לדבר על מגמות ותופעות סביב נושא הזרות בליגה הישראלית.

הסגלים בכדורסל הנשים אינם רחבים כמו בגברים, כך ש-3 זרות מהווה בדרך כלל כ-30% מסגל קבוצה שבדרך כלל כולל בדוחק 10 שחקניות. במציאות הקיימת בליגה הישראלית, 30% הללו אחראיות לא פעם לסדרי גודל של 70% מהתפוקה הסטטיסטית של קבוצתן לאורך עונה שלמה. ובמשחקים נקודתיים - אפילו יותר מזה. לדוגמא, הזרות של מכבי רעננה קלעו במחזור הפתיחה 75% מהנקודות בניצחון על רמת השרון, והזרות של רמת השרון קלעו 87% מהנקודות באותו משחק עצמו. גם הזרות של פתח תקוה קלעו 75% מסך כל הנקודות של הקבוצה בניצחון על אליצור חולון במחזור הפתיחה. אלה נתונים שנדיר מאוד למצוא בליגות אחרות. הדומיננטיות של האמריקאיות בליגה הישראלית היא כמעט חסרת תקדים.

ג'קי יאנג - 41 נקודות לזכות רמת השרון.

מכאן – לעוד מספר נתונים:

מצד אחד - מתוך 30 זרות שפתחו את עונת 2020/21 בישראל ישנן:

- 12 שהופיעו בעונה האחרונה של ה-WNBA (40%).

- 13 שהופיעו בליגה שלנו בעונה שעברה (43%).

- 17 שהופיעו בליגה שלנו בעבר, לאו דווקא בעונה שעברה (57%).

- 21 שנבחרו בדראפט (70%).

- 22 ששיחקו לפחות משחק אחד ב-WNBA (73%).

- 27 ששיחקו בלפחות אחת מהשתיים: הליגה הישראלית וליגת ה-WNBA (90%).

מצד שני - מתוך 30 זרות שפתחו את עונת 2020/21 בישראל ישנן:

5 רוקיות בלבד (17%).

2 רוקיות בלבד מתוכן, שלא נבחרו בדראפט ה-WNBA (7%).

1 בלבד (הרצליה) בה כל הזרות לא שיחקו אף פעם בישראל (רק 10% מסך הקבוצות).

0 זרות שהגיעו ישירות מליגה אירופית בינונית או קטנה.

0 זרות שאינן אזרחיות ארצות הברית (ואחת בעלת אזרחות כפולה).

בנייג'ה לייני - אליצור רמלה

הערות:

מאמנים בדרך כלל מעדיפים שחקניות שראו בעיניהם מקרוב. כלומר, כאלה שכבר שיחקו כאן והצליחו, ובנוסף האופי שלהן מוכר וידוע. הנתון לפיו 27 מתוך 30 זרות הן כאלה ששיחקו בעבר בליגה הישראלית או בליגת ה-WNBA הוא חריג בכל קנה מידה, ומצביע על כך שהמאמנים ממעטים מאוד להתנסות בחוויות אחרות באופן כללי, ובמיוחד בתקופה הנוכחית.

במלים אחרות: יכולת מוכחת באולמות שלנו והיכרות עם הליגה הישראלית לצד זיקה כזו או אחרת, כעת או בעבר, ל-WNBA, הן חותמת כשרות עבור הקבוצות הישראליות בהחתמת שחקניות זרות. הנתון הזה מלמד כי מלכתחילה רוב המאמנים כאן מכונסים בתוך הנישה הזו כשהם ניגשים לבחור זרות.

בשל מגפת הקורונה, המתעתעת בכל העולם, המגמה הזו אפילו מודגשת עוד יותר: חילופי זרות בתקופה הזו קשים לביצוע בגלל חובת הבידוד מצד אחד, ומצד שני היצע השחקניות הפנויות קטן מהרגיל מסיבה פשוטה - שחקניות רבות אינן מעוניינות לעזוב את הבית ולשחק בחו"ל. לפיכך, הפרופיל המנצח ב-90 אחוז מהמקרים הוא של זרה שכבר היתה כאן, או שיחקה ב-WNBA.

עם כל זה, בהחלט אפשר לומר שבאופן כללי רוב המאמנים חוששים "להמר" על זרה פחות מוכרת במקומותינו. יש מי שיקרא לזה מקובעים, יש מי שיאמר פחדנים ויש מי שיסתפק בהגדרה שמרנים. אגב, העניין הזה אינו שמור לליגת הנשים בלבד והוא מוכר גם בליגות אחרות.

אם בעונות קודמות היו קבוצות שהימרו על זרות ששיחקו בשוויץ, גרמניה ופינלנד, במה שהתברר כהצלחה, הפעם לא היה מי שנענה לאתגר ואיש מהמאמנים לא החתים "מציאה" מהליגות הקטנות או הבינוניות של אירופה. החשש מהלא נודע ומהיעדר "תו איכות" כמו רזומה ב-WNBA או בחירת דראפט או ניסיון בליגה אירופית מובילה – הכריע הפעם נגד החתמה כזו.

להיפך – הגדילו לעשות אליצור חולון (שיי קלי, סקויה הולמס וצ'לסי הופקינס), מכבי אשדוד (אלכסיס פיטרסון, דניאל אדאמס וקאדיג'ה קייב) ואליצור רמלה (טיפאני מיצ'ל, אליסון הייטאוור ובנייג'ה לייני), שאצלן כל שלישיית הזרות מורכבת משחקניות בולטות שכבר שיחקו כאן. בנוסף, ב-7 מ-10 הקבוצות בליגה יש בסגל לפחות שתי זרות שכבר שיחקו בישראל. הרצליה, עם שלוש זרות שטרם שיחקו כאן (ויקטוריה מקאולי, מרינה מייברי ורודג'אניי ווייד), היא היחידה בליגה שהחתימה טריו עם רקע כזה.

דניאל אדאמס - מכבי אשדוד

יש מספר ייחודים לליגה הישראלית בהקשרים של זרות:

הליגה הישראלית היא כנראה היחידה באירופה שבה לכל אחת מהקבוצות יש בפועל אותו מספר של זרות, בעוד בליגות אירופיות אין אחידות כזו בין סגלי קבוצות. אפשר למצוא בליגות אירופיות קבוצה עם שלוש זרות, קבוצה עם זרה אחת וקבוצה שמשחקת מבחירה רעיונית (או מאילוצים כלכליים) עונה שלמה בלי זרות בכלל. הליגה הרוסית, למשל, לחלוטין לא מאוזנת: מצד אחד קבוצות שמשחקות בצמרת היורוליג והיורוקאפ, ומצד שני ל-4 מתוך 10 הקבוצות המרכיבות את הליגה הרוסית אין שחקניות זרות בסגלים כלל. בליגה הטורקית, עוד אחת שמרבים להסתכל עליה אצלנו, ישנה קבוצה המשחקת ברוב משחקיה עם זרה אחת בלבד לעומת שלוש זרות על המגרש אצל היריבות, ומפסידה בכל המשחקים בהפרשים של 40, 50 ואפילו 60 נקודות מן הרגע הראשון של העונה. במובן הזה, לפחות, הליגה הישראלית מציבה עובדה קבועה: אצלנו זה לא יקרה. לכל אחת מהקבוצות, מהראשונה ועד האחרונה, יש אותו מספר של שחקניות זרות בסגל ונשמר אלמנט מסוים, עקרוני והתחלתי, של שוויון בין הקבוצות.

עניין נוסף - הליגה הישראלית, אפשר להעריך, היא מהיחידות בעולם שבה אין אף שחקנית חמישייה ילידת ישראל בעמדת הסנטרית. מה שמוביל לכך שכל הקבוצות ללא יוצאת מן הכלל חייבות להחתים זרה בעמדה הזו, או לכל הפחות מתאזרחת. וכמובן שיש גם השלכה על הנבחרת הלאומית: הסנטריות לאורך השנים האחרונות הן אלכס כהן, דניאל דיאמנט, ג'ניפר פליישר. ואם כהן תפרוש מתישהו ודרו אדלמן תהיה עדיין באיזור, אז היא זו שתתפוס את הנישה הקבועה.

ובעניין אחר. שנים שהאירופיות אינן פקטור כאן. חלק מהאחרונות ששיחקו בארץ, דוגמת ההונגרייה-סרבית טיאנה קריבצ'ביץ' (רמלה), הסרבית דיאנה בוטוליה והשבדית פאריה אבדי (אשדוד) לא בלטו כאן ולמעשה מעורבות של שחקנית אירופית בסגל ישראלי הגיעה רק בקבוצות ששיחקו ביורוקאפ וניסו להתאים עצמן לפורמט האירופי. וזה לא רק אירופיות: גם אוסטרליות, אפריקאיות או דרום אמריקאיות אין. אדוט בולגאק, סודנית-קנדית ששיחקה כאן בעונות האחרונות, היתה חריגה בנוף מבחינת מוצאה. העונה, למשל, כל 30 הזרות הן אזרחיות ארצות הברית כאשר לאחת מהן, ויקטוריה מקאולי מהרצליה, אזרחות כפולה. תורמים לכך כמובן הסכמי מס בין ארה"ב לישראל.

שיי קלי - אליצור חולון

ולעניין הרוקיות: הנחת היסוד שאינה מנותקת מן המציאות היא, ששחקניות שיוצאות לעונה ראשונה מחוץ לארצן עלולות להתקשות מבחינות רבות: מקצועית, חברתית ועוד. הליגה קצרה כאן, הסבלנות כלפיהן אף היא כזו, וזמן ההסתגלות קצר אף יותר מאחר שהזרות בחלק מהקבוצות מגיעות לעיתים שבועיים-שלושה בלבד לפני המשחק הרשמי הראשון, בגלל מציאות כלכלית בעייתית שעוטפת את הליגה במשך שנים. זה מוביל למספר קטן יחסית של רוקיות בליגה. שלוש מהן נבחרו השנה בדראפט ושיחקו ב-WNBA (ג'וסלין ווילובי וקיילה צ'ארלס מפתח תקוה, ג'וינר הולמס מרעננה) מה שהיווה עבור המאמנים סוג של חותמת כשרות להחתמתן, שאלמלא כן ספק אם כל השלוש היו מוחתמות כאן. לא פלא שאת שתי הנוספות, אלה שלא נבחרו בדראפט, יאמנו שני מאמנים שהם כמעט חיצוניים לליגה: זיו ארז, בעונתו השנייה בלבד, הביא להפועל ראשל"צ את בלייר ווטסון. דני גוט, בעונתו הראשונה בליגה, הלך על רודג'אניי ווייד שתשחק בהרצליה. שני מאמנים שאולי פחות עוקבים אחר הטרנדים בליגת הנשים שצוינו כאן, או לחילופין "שמים קצוץ" על הטרנדים האלה ולא מייחסים להם חשיבות מרכזית.

(הצילומים מתוך אתר מנהלת ליגת העל לנשים).