יום אחד, 9 בדצמבר, בעודי דוהר בטנדר הנשיאותי הקשיש ומחפש הפתעות ברדיו, שמעתי את אחת השדרניות, לך דע איך קוראים להן, אומרת באחת התחנות, לך זכור איזו מהן, שהיום הוא יום השנה למותה של מארי פרדריקסון מרוקסט.

לרגע קפאתי. מה? איך? ואיך לא שמעתי ולא ידעתי?

מה אגיד לכם, העולם הולך ומאבד את זה. כלומר, הוא נוהג בדיוק כפי שהוא אמור לנהוג. זה אנחנו שלא תמיד זוכרים את זמניותנו על פני הכדור.

לזכרה של מארי פרדריקסון אני מקשיב תוך כדי כתיבה למיטב השירים של רוקסט, כדי להיזכר ולשוב לרוח התקופה, לסגנון שלהם, לביצועים. יאאא אולוהיייים, יש להם לא מעט שירים שהצליחו מאוד. לא את כולם זכרתי.

ספק אם ידעתי בזמן אמת שלחלק הנשי של רוקסט, שהורכבה כידוע או שלא גם ממר פר גסלה, קוראים מארי פרדריקסון. אבל שדרנית הרדיו היתה מאוד ברורה ואמרה רוקסט. ואת רוקסט הכיר כל מי שאהב פופ בשנות התשעים וגם בעשור שאחריו. ובטח מי שראה אז את "אישה יפה" עם ג'וליה רוברטס וריצ'רד גיר בקולנוע. שהרי It must have been love הוא כנראה אחד משירי האהבה הגדולים ביותר שהיו אז, ומתנגן נהדר עד היום.

מתברר שבגיל 61 הגברת הזו הלכה לעולמה אחרי שחלתה בסרטן. היה לה קול-קול, וואחד קול, אני חושב שאם היתה שואגת על הסרטן במלוא גרונה יכול להיות שהיה נסוג או מוותר, או לפחות מתעכב וחוזר בפעם אחרת. ובאמת מתברר, אחרי בדיקת נתונים, שהיא נאבקה בחרא הזה זמן ממושך לפני שנכנעה סופית. פייי איזו מכה ואיזו הפתעה. איכשהו פספסתי את הידיעה על מותה ועברה שנה שלמה.

לפרדריקסון ובן זוגה לצמד השבדי היו כמה להיטים חזקים. ממרחק השנים ועל פי קנה המידה של צפיות ביוטיוב, נניח, מתגלה שאכן שיר הנושא מהסרט המדובר של התקופה ההיא מוביל בגדול על פני כל השירים האחרים שלהם. אחריו מגיע Queen of rain, שמביא את הצד הענוג והרך של מארי בהגשה, והוא, ממרחק השנים, אחד הגדולים ובלי ספק בטופ 5 הפרטי שלי בין שירי הלהקה.

Listen to your heart הוא הבא אחריו וגם אותו מובילה מארי. מין בלדה כזו, שבאופן אישי אף פעם לא תפסה אותי ממש. אחריו מגיעים Spending my time השקט והעוצמתי גם יחד, שמבליט את פרדריקסון וקורע לה את הגרון במקביל. גם את Fading like a flower אהבתי, לא אכחיש זאת. ויש את שירי הנוער, אני קורא להם, כמו The look או כמו Joyride או How do you do, שירים שבהם מעורב גסלה באופן דומיננטי, שבמהלכם אתופף ברגלי בשקט, אם כי במרץ ובדיוק ניכרים התואמים את החושים המוזיקליים המחודדים שלי (אני רוצה להאמין), בעוד אחרים יקפצו, ינתרו ישאגו וירקדו. ואני הרי כבר מקשיש והולך, מה לי ולזה.

רוקסט אף פעם לא היתה הלהקה שהכי אהבתי, גם לא קרובה לזה, אבל היו לה הרבה מאוד שירים שגרמו לי לזוז במחתרת וזה, כשלעצמו, הישג לא מבוטל.

אחת לשנה ירצד שמה של מארי פרדריקסון בפינה השמאלית של עמוד הבית בכדורסלע-האתר, ונציין את יום השנה למותה.