ב-2005 יצא לאור אלבום "היכל התהילה" בהוצאת מודן, והתקיים אירוע לכבוד העניין בקיבוץ געש, בנוכחות מיטב כדורסלני ישראל בכל הזמנים. 16 שנים חלפו מאז ונדמה לי, על אף שאינני אביב לביא וגם לא הכתב לענייני משפטים גיא פלג, שהרשימה ההיא תיעדה והנציחה תמונת מצב מסוימת, שהשתנתה עם הזמן.

עומרי כספי, הישראלי הראשון ב-NBA, לא נכלל בין 50 הגדולים בשנת 2005. גם לא גל מקל, הישראלי השני ב-NBA, וגם לא דני אבדיה, הישראלי השלישי. ליאור אליהו אמור למצוא את עצמו ברשימה הזו, יש להניח, במבט ממעוף הציפור שמתקיים בשנת 2021. גם יותם הלפרין. אולי גם רביב לימונד וגיא פניני, שני ותיקים ופעילים עדיין. ועל כל אחד כזה שהיה, בסבירות גבוהה, נבחר לרשימת החמישים, מישהו היה צריך לצאת ממנה וגם הדירוג הפנימי היה מן הסתם משתנה לא מעט. 16 שנים הן חתיכת זמן. תקופה שיכולה בקלות לשנות פרספקטיבה.

אבל מה קורה כשמדובר באירוע נקודתי, שלא לומר מכונן, ולא בתקופה בת שנים? אם דני אבדיה היה משחק ב-1977 בוירטון נגד צסק"א מוסקבה במקום מיקי ברקוביץ', האם הוא היה נותן הצגה דומה? האם היה נוסק לאותם גבהים אליהם הגיע ברקוביץ' בהמשך, או שרק מיקי ביכולת שלו, בסגנון שלו, באישיות שלו, יכול היה לתת תצוגה של מיקי ולפתח מעמד של מיקי באותו זמן נתון ובאותו מעמד? ומה אם מחליפים את שמו של אבדיה בכספי, מקל או אליהו, ושואלים את אותה שאלה מורכבת?

פילוסופי-משהו, לא נכחיש זאת. ואולי גם פילוסופי בגרוש.

הנושא הזה העסיק אותי אחרי גיחה נשיאותית להופעה של דני סנדרסון באילת בלוויית, כרגיל, רעיית הנשיא. סנדרסון מביט על גיל 70 מלמעלה (ובמלוא רום קומתו, כן) והקיף עצמו בחבורה צעירה שמנתה חמישה מלווים, זמרים, נגנים. הרפרטואר מוכר וידוע, אוסף רב ועצום של אבני יסוד ודרך במוזיקה המקומית – מכוורת, דרך גזוז ודודה וכמובן פעילותו העצמאית הממושכת. קטעים נהדרים גם היום, אם כי בחלקם מופיעות מלים שב-2021 איש אינו מעלה עוד על שפתיו.

עד כאן ההקדמה, ומכאן לקישור עצמו: מקומו של השיר דון קישוט המפורסם, ששמו הוא בעצם "זה הכל בשבילך", לא נפקד כמובן. זה ברור. בכל זאת, אחד השירים שהכי-הכי תפסו ולא הרפו בתחילת התשעים, סיפור של 30 שנה לאחור. מי יודע כמה פעמים הושמע כשיר חופה מאז במחוזותינו ובאולמותינו.

ועכשיו ככה: עומד דני סנדרסון, הכותב, המלחין וגם המבצע המקורי של השיר הזה, ומי שדחף אותו למקומו הרם. פיגורה. מאסטר. לצדו זמרת צעירה יחסית, אורית שלום, שהופיעה לאורך כל ההופעה באילת. במקרה הספציפי הזה, היא למעשה ממלאת המקום של מזי כהן, החצי השני של השיר וחברת להקת גזוז בעבר, שעשתה חתיכת דרך, וואחד דרך, עם סנדרסון.

מזי כהן היא המיקי ברקוביץ' של וירטון בשיר הזה. הכישרונית, הוירטואוזית, זו שמכשפת את האירוע מרגע שהיא מכדררת על המגרש סלאש מפעילה את הגרון. אורית שלום היא, נניח, הגל מקל של ימים יפים בנבחרת ישראל ובשאר תחנות לא רעות בכלל באירופה, שאחרת לא היתה עומדת כלל לצד המאסטר במעמד כזה. האם זה יעבוד? האם אורית שלום יכול-תוכל למזי כהן במאני טיים, כשלידה, עדיין, המקור עצמו, המבצע והכותב והמלחין, המוטי ארואסטי של וירטון?

הם מתחילים לשיר. בפורום? באילת, כאמור. תתרכזו.

מוטי-דני (מאוד מוכשר אמנם, אבל הקול שלו לא יירשם כאחד הגדולים בספר דברי הימים של המוזיקה בישראל). פותח ראשון, כי ככה הולך השיר. וכשמגיע תורה של אורית-מזי-מיקי השיר מקבל תנופה, העיניים מצטעפות, הקהל נחנק בחלקו, נע בקצב בחלקו האחר, אבל אני עדיין מחכה למעשה הכשפים.

שלא בא.

זאת אומרת, הקול יפה וצלול, ההופעה חיננית, אפילו התיאום טוב. אבל למזי כהן היתה ר' מתגלגל, צרידות מסוימת לצד חלקות מדהימה ולוק של מישהי שחיסלה שלוש סיגריות זה עתה לפני שעלתה לבמה. אלו היו תרומות נכבדות לביצוע שלה ולשיר כולו. הרגשתי את החיסרון. ואולי אני פשוט נציג הדור שידע את מזי, ולו רק בשם עצמי בלבד, שעדיין עומד על שלו ומסרב לשחרר.

ואיך אומרים היום? בסוף, בסוף, זה בעיניו ובאוזניו של המתבונן והמקשיב. יש שיגידו (גיא פלג ממש מדבר ככה) שאורית שלום שרה טוב יותר. יש שיגידו שגם אם תשיר עוד עשר שנים היא לעולם לא תהיה מזי כהן, כל עוד עומד שם דני סנדרסון ותורם את חלקו המקורי לגמרי, ורק שכסנדרסון יתאדה האומה תהא פתוחה לביצוע של 'זה הכל בשבילך' בביצוע אחר מן היסוד. ויש שיקשיבו לשלום וידמיינו שהם שומעים את מזי כהן, על אף שחלפו למעלה מ-30 שנה.

ואני? אני רק שואל את עצמי בעקבות העניין הזה, מה היה קורה אם דני אבדיה היה משחק במקום מיקי ברקוביץ' נגד צסק"א ב-1977.