הסיפור קיים שנים ולא התחיל ביורובאסקט 2022.

איגודים והתאחדויות ומשרדי פנים ואוכלוסין וממשלות ברחבי העולם מוסמכים להעניק אזרחות מקומית לספורטאים, כדי לחזק נבחרת לאומית לקראת אירוע יבשתי ועולמי ולשפר את הסיכוי להגיע להישגים.

מבין את זה.

וגם שמאוזרחים שמחזקים נבחרות הם בדרך כלל ברמת ההבדל שבין זר למקומי (אם כי לא אצלנו). כל מה שנשאר הוא לאתר, להתאים אותם מקצועית לחוסרים קיימים בסגל, להציע ולקוות שהבחור יסכים להגיע ולצאת לדרך.

ובכל זאת, לראות את לורנזו בראון בנבחרת ספרד וג'לין סמית' בנבחרת קרואטיה עדיין נותן לי תחושה שהמראה עקומה. אני עדיין תומך, ולא שמישהו שואל אותי, בפורמט הקודם מלפני 30 שנים בערך – ספליט עם חבורה של צעירים מהסביבה נתמכת על ידי שחקן אמריקאי משלים אחד, אייבי לסטר, ומנצחת קבוצות עם 4-5 אמריקאים ועושה מהם צחוק בפיינל פור של אירופה. או צסק"א מוסקבה מתרגלת לרעיון הגלובליזציה לפני 25 שנים ומצרפת את מייקל ג'נינגס שמאחוריו הופעות בליגות של טוניסיה, פרו ולטביה, ומצליחה לשחק כדורסל רוסי מקומי ומאופיין. זה קרה עוד לפני שנשפכו הרים של כסף, נפרצו הגבולות לחלוטין והזהות נעלמה. לא רק שם, אלא בכל מקום.

כל עוד צורפו לנבחרות שחקנים בעלי זיקה משמעותית לליגה המקומית - ההיגיון אישר. לבאן מרסר ודריק שארפ אצלנו. וויין בראבנדר, חוזה ביריוקוב, מייק סמית' וסיביליו בספרד. כצופה וכאוהד היה טוב לדעת שהשחקן מוכר לך, מכיר את השחקנים שלצידו ממשחקי הליגה, יודע לנהל שיחה קצרה בשפה המקומית, מכיר חלק מנוהגי המקום ומתחבר למטרה ולאנשים. זה עזר לך להתחבר אליו ולתמוך בו.

זה היה מזמן-מזמן והחל להתפרק כשאפילו מאמני נבחרות הפכו לזרים. כששיחקת נגד רוסיה ידעת שהמאמן הוא סרגיי בלוב או סטניסלב ירמין, עד שהגיע דייויד בלאט ופרץ את הסכר. כשפגשת את ספרד זה תמיד היה אנטוניו דיאז מיגל, לולו סאיינז ויורשים מקומיים, עד שסקריולו האיטלקי שינה שם הגישה. שניהם אימנו בליגות המקומיות של רוסיה וספרד לפני שקיבלו מינוי לתפקיד המאמן הלאומי.

אבל אין יותר סכרים בעניין הזה. המציאות הביאה את בראון לספרד ואת סמית' לקרואטיה. איש מהם לא שיחק בליגה המקומית לפני כן ועכשיו הם מ-מ-ש מובילים את הנבחרות. אלה כבר לא סנטרים או פורוורדים אלא גארדים עם הכדור ביד שמובילים נבחרת לאומית שלמה ומחזיקים בכדור יותר מכל שחקן אחר שם. הכי מורגשים ובולטים שאפשר. וככל שמורגשים ובולטים, הכי צועק חוסר הזהות והכי מסחריות של המהלך.

וזה מזכיר לי כדורסל מועדונים. ועל אף השנים שעוברות, עדיין מרגיש מוזר ולא נכון בכדורסל נבחרות.

ריקי רוביו פצוע וסרחיו רודריגז פרש מהנבחרת. האפשרויות לעמדת הרכז הראשון בנבחרת ספרד הצטמצמו. סקריולו, מאמן ספרד, עבד בטורונטו ראפטורס, הוא הכיר שם את לורנזו בראון. ועכשיו עת צורך, שעת רצון, זה מתחבר. אחת ועוד אחת = אזרחות ספרדית. יכול להיות שזה עד כדי כך פשוט? כן, אבל לא מת על זה בכלל. יש מספיק מזה ביורוליג, ולא חסר לי באליפות אירופה לנבחרות.

את הריגוש והזיכוך באליפויות האלה מספקים שחקנים אירופיים מה-NBA שמתייצבים כדי לייצג את הנבחרות הלאומיות שלהם. זה אמור להיות שיא בפני עצמו. זה שיא מספק. פעם אלה היו נוביצקי בגרמניה, קירילנקו ברוסיה, דיוואץ בסרביה וסאבוניס בליטא, עכשיו זה יוקיץ' בסרביה, אנטטקומפו ביוון, וגם בויאן בוגדאנוביץ' בקרואטיה, אוון פורנייה ורודי גובר בצרפת, לאורי מרקאנן בפינלנד, דני אבדיה בישראל ועוד. שלא לדבר על כישרונות צעירים שפורצים או מתקדמים עם הנבחרת הלאומית שלהם תוך כדי תנועה באליפות. זה הסיפור הכי מתאים ונכון.

קצת כמו הימים של שני זרים בכל קבוצה בליגה שלנו, גם במקרה הזה הייתי שמח להחזיר דברים לאחור. כמו שלא באמת חייבים 6 זרים בקבוצה כאן, אפשר לחיות בלי הענקת אזרחות לא טבעית, גם אם חוקית, לשחקנים כמו לורנזו בראון בספרד וג'לין סמית' בקרואטיה. בפועל וכמו תמיד, הפנים קדימה. לא נותר אלא להתיישר.