צ'ארלס גודריץ' ("צ'אק") נוויט היה שחקן NBA. אני זוכר אותו היטב, אבל גם אם לא הייתי זוכר - כל ארכיון בו תנברו יאשר זאת. לא פחות מאחת עשרה עונות שוטט האיש בליגה, אבל למעשה - היה יותר קוריוז משחקן. התנשא לגובה כמעט חסר תקדים של 2.26 מ', ולכן הוגדר מן הסתם כסנטר, אבל שקל פחות מ-100 ק"ג, כך שבעצם היה מין אטרייה אנושית, שכל סמול פורוורד ממוצע, וגם חלק לא מבוטל מהגארדים, ניצחו בקלות בכל עימות פיזי.

יכולותיו כשחקן, כמו גם האתלטיות והקואורדינציה שלו, לא היו להיט, בלשון המעטה, וכתוצאה מכך כל דקות המשחק המועטות שקיבל - באו כמעט תמיד כשהמשחק כבר הוכרע לטובת קבוצתו. עובדה זו זיכתה אותו בכינוי "סיגר הניצחון האנושי" - על שם הסיגרים שנהג להצית רד אאורבך האגדי כבר במהלך המשחקים, ברגע שהחליט שבוסטון סלטיקס שלו הבטיחו לעצמם עוד W.

כל עלייה של נוויט לפרקט לוותה בתשואות סוערות של הקהל, וכל נקודה שקלע, ריבאונד שהוריד או חסימה שביצע התקבלו בהיסטריה המונית. לא בגלל החשיבות או האטרקטיביות שלהם, כמובן, אלא כי נוויט - ואין דרך יותר מנומסת או נעימה לומר זאת - היה סוג של פריק-שואו. לאורך 11 שנותיו בליגה, שותף ב-155 משחקים בלבד, במהלכם רשם ממוצעים של כ-5 דקות, 1.6 נקודות, 1.5 ריבאונדים ו-0.7 חסימות. על פניו, שום דבר להתפאר בו ושום כלום לספר לנכדים, פרט לעצם החוויה של להיות איזשהו חלק מהליגה הטובה בעולם, נכון? אז זהו, שלא.

כי יושב לו החבר נוויט בביתו בצפון קרוליינה, או היכן שהוא מתגורר כרגע, ועל המדף שמעל האח, או שמא על השידה ליד מיטתו, ואולי בכלל בארון התצוגה בסלון - מונחת קופסה נאה למראה, ובתוכה משהו שלרוב המוחלט של שחקני הליגה בעבר, בהווה ובעתיד - כולל כמה מהגדולים בכל הזמנים - לעולם לא יהיה: טבעת אליפות.

אכן, נסתרות דרכי ה-NBA: צ'ארלס בארקלי, קרל מאלון, ג'ון סטוקטון, פטריק יואינג, דומיניק ווילקינס, אלן אייברסון, סטיב נאש, רג'י מילר, אלג'ין ביילור - לא, אבל צ'אק נוויט, שדי במקרה נקלע לסגל של הלייקרס בעונת 1984-5, כן. מי שייזכר, אם בכלל, כהערת שוליים משעשעת יותר או פחות בספר ימי הליגה, וכמוהו עוד מלא אחרים, יוכל תמיד להציג את עצמו כאלוף NBA, בעוד חברי היכל התהילה שכאן למעלה, כמו גם רבים מחבריהם, נשארו מחוץ לארץ המובטחת.

ונשאלת השאלה: אז מה?

חשבתי על זה לפני מספר ימים, כשנקלעתי לדיון סוער שבמרכזו עמדו אמירות כגון "לא יעלה על הדעת ששחקנים כמו לוקה דונצ'יץ', כריס פול או ג'יימס הארדן יפרשו בלי לזכות בטבעת". סליחה, אבל למה לא יעלה על הדעת? עלה, עולה ויעלה. ברור שאין דבר יותר חשוב לספורטאי מזכייה בתואר הכי חשוב, ולהגיע עד הבאר ולא לשתות זה מדכא ומתסכל, אבל האם זה מה שיגדיר אותו עכשיו או בראייה לאחור?

לסדרת הגמר של 83' העפילו הסיקסרס של ד"ר ג'יי והלייקרס. "כל העולם, ולא רק אוהדי ה-NBA, היה נגדנו", סיפר פעם מג'יק ג'ונסון, "הדוקטור כבר היה אז בישורת האחרונה של הקריירה. אף אחד לא ידע אם תהיה לו עוד הזדמנות לזכות באליפות, ואף אחד לא רצה שהוא יפרוש בלי לפחות טבעת אחת. רק המחשבה על זה נחשבה לחילול קודש". בזמן אמת, חתמתי על כל מילה כאן. אני זוכר את עצמי באותו חודש מאי - אוהד מושבע, בואכה פנאטי, של הדוקטור - לא ממש מתפקד עד שלא הובטחה האליפות. לא היה אכפת לי מכלום, גם לא מזה שתואר ה-MVP של סדרת הגמר הלך למוזס מאלון (ובצדק גמור, אגב, עם ממוצעים של 25.8 נקודות וש-מ-ו-נ-ה ע-ש-ר ריבאונדים בסדרה!). העיקר שלדוקטור היתה סוף כל סוף טבעת.

אבל בראייה לאחור, האם היה נגרע פסיק מגדולתו ומתרומתו לענף אם לא היה זוכה? ברור שלא. אולי אפילו נהפוך הוא. לעניות דעתי הלא קובעת, משהו בטרגיות, עם או בלי מרכאות, של קריירה אדירה ללא זכייה בפרס האולטימטיבי, רק מוסיף להילה שכבר אופפת את אותם גדולים באמת. רשות הדיבור לצ'ארלס בארקלי, המלך הבלתי מעורער של מועדון חסרי הטבעת: "כל מה שאתה רוצה, הוא להיות מסוגל לומר 'היה לי צ'אנס'. כשמישהו מזכיר לי שלא לקחתי אליפות, אני תמיד עונה: כן, אבל אתה מבין שזה לא ענף ספורט אישי, נכון?'. נתתי את כל כולי ועשיתי את הכי טוב שאני יכול. מה שהשגתי בקריירה שלי גורם לי לישון טוב בלילה".

צודק, כמובן. אליפות היא הפרס הגדול, הדובדבן שבקצפת ואתם מוזמנים להשלים את הקלישאה החביבה עליכם. אבל תכל'ס - היא לא באמת קריטריון לכלום. יעידו על כך תוצאות כל משאלי הגדולים בכל הזמנים, שבאף אחד מהם, תחזיקו חזק, לא נכלל צ'אק נוויט.