את חואן פניארויה אני זוכר משחק ליד צ'יצ'י קריאוס כשחקן מנרסה לפני כמעט 30 שנים. ישבתי אז עם מורן ברק בחדרון בערוץ הספורט ברמת גן, ממש ליד המשטרה, ושידרנו משחקים מהליגה הספרדית לאורך עונת 1994/1995. היום הוא מאמן קאזו באסקוניה.

את הקבוצה הזו אני זוכר עדיין כטאוגרס ויטוריה עם פאבלו לאסו, ג'ו ארלאוקאס, סיביליו, אנריקה וילאלובוס, מרסלו ניקולה וראמון ריבאס תחת המאמן הרב בראון.

מעגלים נסגרים. והנה אני רואה מול העיניים את פניארויה מאמן את באסקוניה ממרומי היציע ב-WiZink Center במדריד. לצדי, במקום מורן, תומרינגו סטאר. הצעיר בשלושת ילדיי.

הפעם אין עניין לפרשן או לדברר או לסקר אף אחד. באנו לראות, להתרשם, ליהנות. וככל שזה קשור אלי אולי גם להיזכר, יען שנים לא הייתי בספרד, וגם במשחק יורוליג לא צפיתי מהיציע זה עידן ועידנים.

רק אב ובנו מישראל במשחק יורוליג בספרד בין שתי מקומיות. ולא סתם שתיים אלא מבכירות התחרות הזו. על הדרך, מתוך הרגל, כסוג של מחווה לעצמי, לו, לנו, במהלך נסיעה קצרה בחופשת פורים.

ובאמת מעגלים נסגרים. אני מזהה מהר מאוד את מאט קוסטלו של מישיגן סטייט, סטיבן אינוק של לואיוויל ומרכוס הווארד של מארקט, שלושתם בצד של באסקוניה. מהצד של ריאל מדריד ישנו נייג'ל וויליאמס-גוס אקס גונזאגה. ככה, אחרי 12 עונות של שידור כדורסל מכללות ב-ONE, אני ניגש היום למשחקים אירופיים; על פי השתייכות הזרים לאוניברסיטאות האמריקאיות שיצא לי לשדר בתחילת הקריירה שלהם. מין הרגל שהתפתח, מי היה מאמין. פעם הכל התחיל ונגמר אצלי בכדורסל מקומי ואירופי.

הרבה צופים ביציעים, אבל לא מלא ולא מפוצץ. לאורך השנים שמעתי תיאוריה ממקומיים לפיה הספרדים מתעניינים בליגה שלהם יותר מאשר במשחקי היורוליג. ככה זה היה בזמנו, כשהגעתי לשם כעיתונאי מספר פעמים, וכנראה שככה זה עדיין. לאט-לאט הקהל נכנס לקצב מסוים ואחרי רבע ראשון נימוסי בו הקבוצות מחליפות סלים בנועם הליכות יחסי, הרבע השני דרמטי יותר ומקבל צורה של משחק. ריאל יורדת למחצית ביתרון 3.

עוד לפני כן: 1. מקס היידיגר עושה איזו טעות, למעשה אחת אחרי השנייה, ופניארויה מוציא אותו החוצה ומתפוצץ עליו ליד הספסל. היידיגר לא יחזור לשחק עד לסיום. 2. נראה שבאסקוניה תפסה ערב קליעה קבוצתי מצוין, רואים את זה מהרגע הראשון. 3. מאיק קוצאר האסטוני שמאלי. אני חייב לזכור להכניס אותו ל'שמאל, ימין, שמאל' בכדורסלע-האתר. 4. דאריוס תומפסון שחקן. מעניין, לא זוכר אותו מהמכללות. לא שידרנו אותו? 5. מדהים לראות שוב ושוב עד כמה פוחדים שחקני באסקוניה מטבארס, כוח ההרתעה שלו מתחת לסל של מדריד עצום. 6. יאבוסלה נפצע ולא יחזור.

ממשיכים. אז קוסטלו צולף והווארד - מה חדש – צולף גם הוא, ובאסקוניה בורחת לתשע הפרש ומשהו כמו 150 אוהדים שהגיעו מויטוריה ויושבים מעלינו שואגים אחרי כל שלשה. קוסטלו ממטיר שלשות בזו אחר זו ואני נזכר לא רק במשחקים שלו ממישיגן סטייט, אלא במסורת עתיקת השנים של הכדורסל הספרדי להחתים סנטרים או פאוור פורוורדים לבנים: ג'ון פינונה, לנס ברוואלד, ג'ו ארלאוקאס, זוראן סאביץ', דן בינגנהיימר, בראד בראנסון, מארק בראדקה, רלף מקפירסון, סטיב טרומבו, דן גודפריד. שלא לדבר על ארווידאס סאבוניס וכל זה כבר לפני שלושים שנים. וכמובן, בהמשך, נייט האפמן ועוד.

ריאל הופכת מינוס 9 לפלוס 7 ומובילה עכשיו 71:78. דזנאן מוסה עומד בראש המהפך ואיתו רודי פרננדס, אדי טבארס וסרחיו רודריגס. ופתאום זה מתבהר: לרודי מעמד שונה מכל השאר. לאוהדים חשובים השחקנים המקומיים לפני כל דבר אחר. הם רוצים ניצחון, וזה בסדר אם הוא יגיע גם דרך ידיים זרות, אבל מהלך מוצלח של פרננדס מקבל הרבה יותר תשואות מאשר כל אחד אחר. גם של רודריגס.

צ'וס מתאו, המחליף של לאסו ומי ששימש כעוזרו שמונה שנים, טועה (לדעתי) ומוציא את רודי אולי כדי לתת לו לנוח אבל הניצחון עוד לא מובטח במשחק הדרמטי הזה. משהו נרגע בריאל, נעצר, גם במגרש וגם אצל הקהל. רודי שחיבר את כולם וגם הדליק את האוהדים בשלשות שלו יושב עכשיו בצד, וההתבססות על מוסה נעשית גדולה מדי, שקופה מדי, בבת אחת. באסקוניה חוזרת.

חוזרת ממש.

81:81. כדור של ריאל. התקפה סטטית. שקופה. רודריגס מצליח למסור מצוין לטבארס פנימה, אבל איכשהו הסנטר מתברר לפתע כקצר מדי. הוא מקבל כדור, מסתובב ונחסם ממש ברגע האחרון על ידי דאלטון הומס שמגיע לעזור בעיתוי מושלם.

נשארות בערך 15 שניות, באסקוניה קדימה, תומפסון עם הכדור, 7, 6, 5 שניות לסיום, האיש מסוכן מאוד. חודר למרכז הצבע, רואה את טבארס ונבהל, מסתובב, מפנה גבו לסל ומוציא החוצה אל קוסטלו מאחורי הקשת. האיש עולה לשלוש עם רודי פרננדס מול פניו (שחזר בינתיים אחרי שהמאמן קלט שטעה) ועל השעון 0.4 שניות לסיום כשהכדור יוצא מהיד.

בום.

מדהים. שלשה מספר 5 של קוסטלו, סל ניצחון.

האולם בהלם. השופטים מאשרים שהיתה גם עבירה, קוסטלו משלים מהקו וזה 81:85 לאורחים. 50 דקות אחר כך, בחוץ, ברחוב, יקיפו אוהדי באסקוניה את האוטובוס של הקבוצה ויקבלו בתרועות ושאגות שמחה כל אחד מגיבורי הערב שעולה לשם בתורו. נתקענו שם יען המונית שהזמנו איחרה, היה קר אבל לגמרי לא סבלנו.

תומרינגו סטאר, שמתחבר לכדורסל בעיקר דרך סוני פלייסטיישן, הבין לראשונה על מה שורף אבא שלו חיים שלמים. ואומרים שבאסקוניה מגיעה לתל אביב השבוע. עכשיו כשאנחנו מכירים את פניארויה והחבר'ה שלו ממש מקרוב, יש סיכוי ממשי לצפייה נוספת ביחד.