אחד הדברים שתמיד אהבתי לעשות, הוא להתעכב ליד משחק כדורסל שכונתי שנתקלתי בו במקרה. זה קרה לי המון בזמן טיולים בארה"ב - במיוחד בערים הגדולות - אבל גם באזור הקרוב למקום מגוריי מתקיימים לא מעט משחקי פיק-אפ, שתמיד גורמים לי לעצור לכמה דקות. יש משהו מאוד מיוחד במשחקים האלה. זה הכדורסל בצורתו הכי טהורה, גולמית וכיפית: שום דבר חוץ מאהבת המשחק ויצר התחרותיות. רמתם של השחקנים אף פעם לא מעניינת אותי. רק הכדורסל לשם הכדורסל.
נזכרתי בעובדה הזו לפני כמה ימים, כשבמהלך שיטוט אקראי בין ערוצי הספורט נפלתי על משחק באיזו מסגרת אירופית, ששודר בלי ליווי של שדר או פרשן מהארץ או מחו"ל. לא יודע למה. אולי השדר הבריז ברגע האחרון ולא היה זמן למצוא לו מחליף, אולי כל השדרים היו עסוקים במשימות אחרות, אולי הפיד של השדר מחו"ל קרס. לא ברור. אני גם לא ממש זוכר מי היו הקבוצות, ובאיזו מסגרת זה שוחק. ספק גביע האלופות של פיב"א, ספק יורוקאפ, לא זוכר וזה גם לא משנה. בשורה התחתונה, רק הקולות של הנוכחים באולם בפועל בקעו מהרמקולים.
וזה היה נפלא.
כלומר, קצת מוזר בהתחלה, אבל מהר מאוד התחברתי והתמסרתי. בהיעדרם של האוחזים במיקרופון, היה קל לשמוע וליהנות מהקולות, שבדרך כלל הדברת הבלתי פוסקת מאפילה עליהם לחלוטין. קודם כל האוהדים - עם העידוד הבלתי פוסק, שריקות הבוז, הקללות וכל השאר. גם ההוראות מהספסלים, הוויכוחים עם השופטים, דיוני השופטים בינם לבין עצמם ועם המזכירות, הכרוז, המוסיקה בפסקי הזמן - הכל הגיע בצורה חדה ובהירה, בלי שום הפרעות חיצוניות.
רסקה ורבי פנחס הגרשוני. שום דבר אישי, כן?
במקביל, כל הסטטיסטיקות הרגילות הופיעו כהרגלן במקומות הנכונים, רק שלהבדיל משידורים אחרים - בלי פרסומות שתופסות מחצית משטח המסך, בלי בקשות חוזרות ונשנות לבחור שחקן מצטיין (כדי אולי לזכות בשוברים מתנת), בלי דיונים אינסופיים על נתונים, אחוזי קליעה אישיים וקבוצתיים, מאזנים בעונה הרגילה ובפלייאוף, דיווחים בזמן אמת מהספסלים וכל שאר הדברים, שבשידורים כתיקונם ממלאים את האוזניים עד אין סוף ועד אין קץ.
שלא יובן לא נכון, יש כמה וכמה שדרנים ופרשנים שאני בהחלט נהנה לשמוע במהלך משחקים, ושעצם נוכחותם תורמת לחוויית הצפייה. ישנם גם כאלה שפחות, כמובן. אין לי כוונה להביא כאן דוגמאות לאלה או לאלה, מאחר שזו לא הנקודה כרגע. בשורה התחתונה, אחרי עשרות שנים של נוכחות ווקאלית משמעותית באוויר, מסתבר פתאום שאפשר, ולפעמים עדיף בלעדיה.
תחשבו על זה לרגע: מה בעצם אנחנו צריכים לדעת במהלך שידור משחק: להבין מי הקבוצות ובאיזו מסגרת? כתוב על המסך מהרגע הראשון ועד האחרון. מה התוצאה וכמה זמן נשאר לסיום הרבע ועל שעון הזריקות? כנ"ל. מי הנפשות הפועלות? את חלקם אולי תזהו מיד, ואת השאר תלמדו להכיר מהשם על הגופייה או מהסטטיסטיקה האישית, שתעלה אחרי סל או עבירה. מה שרקו השופטים? יש להניח שאם צפיתם ביותר משני משחקים בחייכם תצליחו לפענח לבד. מה נאמר בפסקי הזמן? ברוב המשחקים כיום יביאו המיקרופונים גם את הקולות האלה הישר אליכם, ואפילו אם לא - אין דבר.
אי לכך ובהתאם לזאת, יוצאת מכאן הקריאה לערוצי הספורט באשר הם לשקול ברצינות לשדר לפחות משחק אחד בשבוע, או אפילו אחד ביום, ללא שום התערבות מהאולפן. אבל ממש כלום. נטו קולות מהאולם. מצד אחד, אין מצב שזה יפגע בשדרים ובפרשנים, שגם ככה עמוסים עם כל הליגות המקומיות, יורוליג, יורוקאפ, ליגה גרמנית וליגת המשנה של לוקסמבורג. מצד שני, זה יספק לנו, הצופים, אפשרות ליהנות מחוויה מעט אחרת. כן, זו תהיה שכונה, אבל מהסוג הטוב.
