אומרים שבמצבי סכנה קיצוניים, כל החיים חולפים מול העיניים תוך שבריר שנייה. למזלי, עוד לא עמדתי בסיטואציה כזו כך שאני לא יכול להעיד על כך באופן אישי, אבל ביום שישי האחרון זכיתי לחזור בזמן כמעט 50 שנה, לחוות שוב פרק גדול ומשמעותי מאוד מחיי ולמרבה השמחה - זה נמשך הרבה יותר משבריר שנייה. שלוש שעות תמימות, אם לדייק.

זה קרה באירוע השקת ספרו החדש של שלמה גלזר "הרבה יותר ממשחק - סיפורו של הכדורסל הקיבוצי" (הוצאה גלילית). גילוי נאות: שלמה ואני חברים מזה הרבה מאוד שנים, ופחות או יותר מהיום הראשון שהכרנו - הוא דיבר על הרעיון לכתוב ספר שינציח את הפרק המיוחד הזה בתולדות הכדורסל בארץ, כל עוד גיבוריו, לפחות חלקם הגדול, עדיין איתנו. זה לקח לו הרבה זמן, והצריך עבודת נמלים, מיליון נסיעות בכל רחבי הארץ, נבירה בלתי מתפשרת בארכיונים פרטיים וקיבוציים ואין ספור שיחות רקע, ראיונות, תחקירים ועזרה של לא מעטים, ובראשם איתמר מרזל האגדי. שנים של עבודה סיזיפית, אבל לבסוף הושלם הפרויקט. יש ספר, וספר טוב וחשוב.

דיברתי עם שלמה כמה פעמים בשבועות האחרונים, ובכל פעם הוא סיפר על התעניינות והתלהבות שרק הולכות וגוברות לקראת אירוע ההשקה. לכן, חשבתי שאפגוש שם הרבה פנים מוכרות, אבל לא ציפיתי לכזו ועידת פסגה. אל מרכז התרבות של המועצה האזורית מגידו זרמו מאות אורחים - מההתיישבות העובדת אבל גם מחוצה לה - שכמעט כולם הרכיבו את החלק המרכזי בחיי מימי בית הספר היסודי ועד אחרי השירות הסדיר. הם הגיעו לכבד את שלמה ואת הספר, אבל גם, ואולי בעיקר - לכבד האחד את השני ואת התקופה המיוחדת ההיא, שהיתה ולא תשוב.

רשימה אינסופית של שמות, מאדם (פוטו) גורן בן ה-92, ועד ילדים כמו גור שלף (מכבי מה מכבי, את העונה הראשונה בבוגרים הוא עשה אצלנו בגבת, פלוס שלוש עונות בגליל, למי ששכח). היו שם, כמובן, אלילי גבת יגור - בעז ינאי, מרזל, גבי טייכנר, עירא הררי, שמי זסלבסקי, יעקב בן יהודה, אבינועם סלע, ישי גינדין, גור בן דוד ואחרים. הגיעו רני כהנא, שזכה איתם בגביע ההיסטורי ב-1976, ושימי ריגר, שבשלהי שנות ה-70' אימן גם הוא את האימפריה (ובין השאר ריסק לרסיסים כיסא חסר מזל שנקרה בדרכו במבצר במשמר העמק, אחרי שריקה קריטית נגדנו במשחק מול הפועל תל אביב). באו גם אושיות כמו אביגדור מוסקוביץ', חנן קרן וארז חזן - קיבוצניקים שהחלו את דרכם בקבוצות המקומיות ובשלב מסוים נדדו העירה. היו שם ותיקי גליל עליון, ולצדם גם כאלה ממשמר העמק, אשדות יעקב, מגידו, גבעת חיים, בית אלפא, ניר דוד וגבעת ברנר / נען - שכולן, האמינו או לא, איכלסו פעם את הליגה העליונה. באו גם אלה שפגשנו אז על המגרש בעיקר כיריבים מרים, ובראשם מיקי ברקוביץ', צביקה שרף, סטיב שלכטר (שיחק עונה אחת בעפולה, אז יאללה בסדר. מספיק קרוב להיות אחד משלנו), ציקי ענבר ועוד המון אחרים. גם עמירם הלוי, יו"ר איגוד הכדורסל ומושבניק בעצמו, הגיע לברך.

וזה היה מדהים איך בבת אחת חזרו כל הזכרונות. כאילו לא עברו עשרות שנים מאז ששחקנים בליגה הבכירה (!) הגיעו לאימונים ולמשחקים אחרי ימי עבודה בשדות, ברפת או בלול. שהסיפור הגדול בלילות שישי לא היה קבלת השבת בחדר האוכל, אלא הריצה לתפוס מקום במגרשים בגבת, ביגור ובמלא קיבוצים אחרים. כאילו רק אתמול היינו חיים ממשחק למשחק, ובין לבין שורצים על המגרש בכל דקה פנויה וגם בכאלו שלא, בדרך כלל יחפים או מקסימום בנעלי ספורט עם סוליה כל כך דקה - שאם הייתם דורכים על מטבע ידעתם לפי התחושה אם זה עץ או פלי. ימים שבהם הטלפון היה נייד רק אם מישהו תלש אותו מהמקום הקבוע במזכירות או בחדר האוכל, והמסכים היחידים שפגשנו היו בטלוויזיה שחור-לבן אצל סבתא או בסרטים שהואילו להקרין בקיבוץ. הכדורסל היה בעיקרון אותו המשחק כמו היום, ובו בזמן כל כך שונה. קשה להסביר למי שלא חווה אישית את אותם ימים עד כמה מרגש היה המסע הזה במנהרת הזמן.

לכן, על אף היותי משוחד מאין כמוני בנושא, אני ממליץ בחום על "הרבה יותר ממשחק - סיפורו של הכדורסל הקיבוצי". כדי שתבינו עד כמה הכל היה שונה, וגם למה. למה הכדורסל פרח כל כך בקיבוצים - עד לרמה שבשנים מסוימות בין שליש למחצית מהקבוצות בליגה הראשונה, כמו גם חלק משמעותי משחקני הנבחרת - באו מההתיישבות העובדת. וכל זה, בזמן שהקיבוצים היוו בסך הכל בין 3-2 אחוז מכלל האוכלוסייה. באיזה תנאים שיחקו, מי היו הנפשות הפועלות, המון אנקדוטות וסיפורים שנשמעים היום כמו מדע בדיוני, השופט הבינלאומי הקיבוצניק היחיד, וגם - מתי ולמה באה הדעיכה, שבמבט לאחור היתה בלתי נמנעת. המעוניינים מוזמנים לפנות ישירות לשלמה גלזר, 050-7677925.