איפה היינו? הופעה מספר 9 וחמישית בתוך חמישה ימים. והפעם: ניק קרשו במנצ'סטר. ב-1984 שירים שלו צעדו במשך 50 שבועות במצעד הבריטי, יותר מכל זמר/ת סולו אי-פעם ואני חרשתי את התקליט שלו Human Racing חרוש היטב-היטב באותם ימים.

לא היה קל, אגב. נסיעה ארוכה בת 180 ק"מ מליברפול אחרי משחק באנפילד פתחה את הרצף - פול יאנג בלאפבורו, משם לביג קאנטרי בבארנסלי, להק שחפים בצ'סטר, ה-הוליז בסלפורד וניק קרשו במנצ'סטר.

יכול לפרגן לעצמי יום הפסקה בעניין הזה.

ובאמת, המהלכים הבאים יהיו החזרת האאודי לחברת ההשכרה, רכבת צהריים ממנצ'סטר ללונדון ושימו לב - מפגש מרטיט עם רעיית הנשיא לאחר 20 ימים לבד. הו הא, הו הא. הדברים, יש להניח, יתנהלו אחרת בימים הקרובים. אבל קבלו סקופון: נותרו עוד 2 הופעות עד הישמע הגונג לסיום הטיול הזה.

אגב האאודי: כיף לנהוג ברכב חדש-חדיש, לא נכחיש זאת, אבל זה לא אותו דבר כמו הטנדר הזקן שנמצא אצלי כבר 11 שנים. ההבנה העיוורת, ההיכרות המלאה, הידיעה לגבי איך יגיב הברקס ואיך יחרוק מגב השמשה - לרמה כזו של ירידה לפרטים אינטימיים לא יכולנו, האאודי ואני, להגיע בתשעה ימי היכרות.

ניק קרשו משך 1,200 איש ל"ניו סנצ'רי הול" במנצ'סטר-הכרך. האיש היה חם-לוהט באמצע השמונים ולאט לאט איבד גובה - משחק מלים שחוק, אני מניח, כשמדובר בקרשו, 1.63 מ' ביום טוב. תמיד תהיה שמורה אצלי פינה חמה עבורו, האיש היה חלק מעולמי באמצע שנות העשרה. שמחתי לשמוע בהופעה גם רצועות פחות מפורסמות מהלהיטים הגדולים שכולם מכירים, כמו "בוגרט" מהתקליט הראשון שאהבתי מאוד בזמנו, וגם Wide Boy הקופצני מהתקליט השני.

לגבי המראה הנוכחי לא החלטתי סופית, אבל קרשו בן ה-65 הוא בעיני הכלאה בין יצחק שמיר, אהוד בנאי ושלומי פרי. נשמע לכם מוזר, שאלו פעם משינה, והתשובה היא כן.

נתן הופעה טובה. מקצוען. אלטון ג'ון אמר עליו פעם שהוא אחד מכותבי הטקסטים הטובים ביותר שהוא מכיר. מצד שני, הלעיזו המלעיזים, ייתכן שאלטון היה שיכור כשאמר זאת.

חיכיתי ל-The riddle שאני מזמזם לעצמי פחות או יותר מרגע שנחתתי באנגליה, המתנתי ל-Dancing girls שלא איחר להגיע וגם ל-Wouldn't it be good. לקראת הסיום הורבץ גם מה שהפך לחצי המנון והצליח בכל העולם: I won't let the sun go down on me והקהל היה מאושר, קרן וזרח.

וגם אני. קבלו טעימה בינתיים. יש לי רכבת לתפוס.

* נכתב ופורסם במקור ב-3.10.23