שלב הסיכומים ימתין לסיום, ברם-אולם כבר עכשיו אפשר לומר שההופעה של מיג' יור, סולן אולטראווקס לשעבר, יושבת גבוה למעלה בדירוג הפרטי שלי.

מעגל נסגר אתמול. באוקטובר לפני ארבע שנים היינו אמורים לטוס לטיול משולב בלונדון וברצלונה ובין השאר לראות את יור באנגליה ואת OMD בספרד. ממש לפני הנסיעה נפטר אבא שלי והכל כולל הכל בוטל מהרגע לרגע. בהמשך הגיעה קורונה. וכך או אחרת, אחרת או כך, ארבע שנים חלפו ותפסתי את יור סוף-סוף. הסיפור ייסגר באמת כשאשים יד גם על OMD.

כשבועיים אחרי הביקור הקודם כדי לראות את אקו והבאנימן, חזרתי אתמול לרויאל אלברט הול. זה ביקור שלישי שלי שם (בראשון ראינו את רוג'ר הוג'סון סולן סופרטראמפ), ולתחושתי ההיכל הולך ונעשה מפואר ומרשים מביקור לביקור. מקום מושלם. ולא צריך גוגל מאפס יותר, הרגליים צועדות ברחובות מעצמן ויודעות את הדרך.

יור יהיה בן 70 בשבוע הבא. הוא נשמע נהדר וגם נראה שמור במיוחד. חלק גדול מפסקול נערותי המאוד-מוקדמת שייך לו, כמי שהיה רוח חיה בשתי להקות דומיננטיות מאוד מבחינתי בתקופה ההיא: אולטראווקס וגם ויסאז'.

זו היתה הופעה ארוכה במיוחד ולכבוד יום ההולדת כנראה וההופעה בהיכל המרגש בכרך הגדול במיוחד, הוא שר וניגן עם המלווים הנוכחיים שלו את כל שירי התקליט Vienna שיצא ב-1980 והיה הראשון של אולטראווקס עם יור כסולן.

הם הפכו למכונת להיטים ובין 1980 ל-1986 היו להם 17 שירים בטופ 40 של המצעד הבריטי. אולטררווקס היא לגמרי-לגמרי אחת מאבני היסוד של הניו-ווייב מבחינתי.

יור התחיל את ההופעה סולידי ושקט ובגירסאות אקוסטיות עם נגני כינור, צ'לו ופסנתר. Lament שאני מאוד אוהב היה הטוב ביותר בחלק ההזה של ההופעה ואז הוא ירד מהבמה אחרי חמישה שירים, אמר שיחזור והותיר את מלוויו על הבמה עם האלפים ביציעים ל-4-5 שירים בלעדיו ואחר כך הגיעה הפסקה (האנגלים הרי חייבים, פשוט מוכרחים, לקנות עוד בירה במזנון).

"תגיד", שמעתי את עצמי אומר לו כמעט בזעם, "אתה עושה צחוק? אני מחכה לך ארבע שנים והגעתי במיוחד עם הרבה ציפיות. מה אתה עושה, מה קורה פה?".

ואז הוא חזר. הבמה מסודרת אחרת, התאורה שונה והסאונד - יאאא אולוהייים!!! - הנה הסאונד של תחילת האייטיז שגדלתי עליו. כל כך מוכר ועדיין כל כך אהוב.

בזה אחר זה, כמעט בלי לנוח, הוא ירה את כל השירים שיכולתי לבקש (מלבד We came to dance וגם Visions in blue ו-Love's great adventure שלא נוגנו ככל הזכור). המקום הפך לרחבת ריקודים, הקהל הרגיש צעיר ב-40 שנים ונפשי העדינה עברה סערה גדולה.

לחלוחית? היתה גם היתה.

צמרמורות? היו יותר מאחת.

ובהדרן, עם The Voice, היו גם דמעות גיל ועצב והשלמה והכרת תודה וגעגוע לשנים שהיו, לילד שהייתי, לנעורים שנעלמו, לטייפ טושיבה הכסוף, להורים שלא יחזרו לעולם ולתא המשפחתי-גרעיני שהתפרק.

וגם אנחת רווחה תודות למוזיקה שנשארה מאז ועד היום.

בתוך סערת הרגשות יכולתי לחוש אותה, את הנפש, כאילו היתה איבר פיזי. היא חפצה ופיזזה ונפעמה ולרגעים פרשה כנפיים וריחפה גבוה סמוך לתקרת האולם. אפשר היה כמעט לגעת בה.

אני מאושר שיצאתי למסע המוגזם והמופרך הזה באנגליה. לא ברור לי למה לא התחלתי עם הופעות חיות ואינטנסיביות בחו"ל הרבה-הרבה קודם. כנראה שלכל דבר יש זמן משלו, מועד נכון ומתאים. הדברים הבשילו וטוב מאוחר מאשר אף פעם לא.

מה להשאיר לכם? יש כל כך הרבה אופציות.

זה אמנם לא השיר שאני הכי אוהב, אבל הוא מפורסם יחסית ואיתו נסגרה ההופעה אתמול.

קבלו את Hymn

* נכתב ופורסם במקור ב-5.10.23.